קישורים מפת האתר

20 ביוני 2013: אחרי 40 שנה - טנק הצוערים חוזר הביתה
הרעות וההקרבה של ארבעת לוחמי טנק הצוערים, שמצאו את מותם במלחמת יום הכיפורים, השפיעו מאוד על חניכי הפנימייה הצבאית בחיפה. בשל כך הם פתחו במיזם: הבאת הטנק לפנימייה שבה גדלו הנספים. בתום מאמצים רבים, ובהשקעה כספית גדולה, מגיע היום הטנק לביתו האמיתי

יונתן הללי (מאתר מעריב, 18 ביוני 2013)

טנק הצוערים הגיע לתחנתו האחרונה, למקום בו הוא ראוי להיות - הפנימייה הצבאית בחיפה שליד בית הספר הריאלי. לאחר שנים רבות שבהן ניסו גורמים בכירים להעביר את הטנק ולא צלחו, עשו זאת חניכי הפנימייה הצבאית, וב-18 ביוני הועבר הטנק מצריפין לפנימייה בחיפה. טקס חנוכת הטנק במקומו החדש והראוי יתקיים ביום שני, ט"ו באב תשע"ג, 22 ביולי 2013, בפנימייה הצבאית בחיפה. התכנסות משעה 18:30, תחילת הטקס בשעה 19:00. כולם מוזמנים.

היום בצהריים נסגר פצע שסירב להגליד במשך 40 שנה. "טנק הצוערים", שבמהלך מלחמת יום כיפור הפכה ההתרחשות סביבו לסיפור עצוב, ימוקם באנדרטה חדשה המיועדת לו במרכז מתחם הפנימייה הצבאית של ביה"ס הריאלי בחיפה. לימים הפך האירוע לאחד מסיפורי הגבורה המזהירים במורשת הקרב של צה"ל.

טנק הצוערים בבסיס צריפין צילום ארכיון: נעם וינד

בטנק השתמשו במהלך מלחמת יום הכיפורים. ארבעה צוערים, בוגרי הפנימייה הצבאית בחיפה, שהיו בעיצומו של קורס קצינים בבה"ד 1, חברו לצוות טנק ולחמו בחזית סיני כחלק מגדוד 79 של חטיבה 14. הם היו חברי ילדות, בוגרי אותו מחזור, ומאחר ושימשו באותה עת כצוערים, כונה הטנק כך.
בהכשרתם היו הארבעה מפקדי טנקים. בקרבות הקשים שהתנהלו באותה זירה, ליד תעלת סואץ, הם נלחמו בטנק עד שאזלה התחמושת. אז הם עזבו את הטנק ונלחמו בנשקיהם האישיים תוך כדי שהם נסוגים. בשלב מסוים שמעו את קולם בקשר. "אם לא תבואו לחלץ אותנו, אנחנו נמות", הם חזרו ואמרו בקול שהלך ונחלש. זה גם היה המשפט האחרון של צוער בטנק שנשמע בקשר, שנותק לאחר זמן מה.
על פי העדויות, הם עזבו את הטנק כדי לנסות להציל את עצמם. חצאי השמועות מספרות שהמצרים תפסו אותם על סף התעלה והרגו אותם באכזריות איומה. יורם גור, ברוך ליסיצקי, נמרוד גזית וישי בן דב ז"ל, כולם סג"מים צעירים, מצאו את מותם.
רק ארבעה חודשים אחרי אותו לילה נמצאו שלוש מהגופות - של גור, של בן דב ושל ליסיצקי. גופתו של גזית הוחזרה מאוחר יותר על ידי המצרים. ארבעת הצוערים נהרגו מירי המצרים, ועל פי אחת הגרסאות הם נמצאו כפותים.
במהלך השנים נמשכו החיפושים אחרי הטנק שעליו לחמו. אחרי חיפושים ממושכים איתרו את הטנק והוא הועבר לבסיס צריפין, שבו פיקד אביו של יורם גור, האלוף יוחנן גור.

חלל צה"ל יורם גור. צילום רפרודוקציה: שוקי יוסף

עם זאת, מהר מאוד התברר כי הצבת הטנק באנדרטה בצריפין אינה הפתרון הנכון. המשפחות רצו להעביר את הטנק לאתר השריון בלטרון, אך סורבו. "במשך שנים רבות ניסינו להביא את הטנק לאתר השריון בלטרון", סיפרה אתמול נויה גור, אחותו של יורם ז"ל ובתו של האלוף גור. "לא אישרו לנו ובשל כך פנינו לכל מיני פורומים. אבא שלי היה מעורב בזה מאוד, והוא נתקל בסירובים מעמותת לטרון. חשבנו שזה המקום הכי מתאים להציב בו את הטנק ובסופו של דבר לא הצלחנו".
גור הוסיפה שהמחשבה מאחורי הצבת הטנק בלטרון היא חשיפתו לציבור. "רצינו שהטנק יוצב שם כי לציבור יש גישה לאתר השריון", היא אומרת. "הטנק הזה מסמל המון דברים. בעיניי הוא מסמל גבורה, רעות, חברות והקרבה. המקום הטבעי בעיניי זה לטרון, אבל הבית האמיתי הוא הפנימייה הצבאית, כך שהוא מגיע הביתה".

כולם נרתמו
במהלך השנים בוגרי פלוגות הפנימייה הצבאית שלמדו על הקרב ניסו להביא את הטנק אל הפנימייה כדי שהמשפחות יוכלו לבוא ולראותו מתי שנוח להם - אך ללא הצלחה. בשנה האחרונה המהלך חודש. בשלב הראשון התארגנו ארבעה מבוגרי פלוגת "חץ" בפנימייה, אריאל פלמה, תומר רוזנבלט, ירדן פרץ ושני פרץ, שהעלו את הרעיון באחת הישיבות של "ועדת הנצחה ומורשת".

חלל צה"ל ישעיהו בן דב צילום רפרודוקציה: שוקי יוסף

תחילה הם תכננו לקיים ערב הנצחה ולהביא את סיפורם המלא של ארבעת הצוערים. כדי להכין את הערב כל אחד מהבוגרים ליווה ועקב אחרי אחת ממשפחות הנופלים. חודשיים לפני מועד הטקס עלה הרעיון להביא את הטנק לפנימייה הצבאית. "המטרה הייתה להביא את טנק הצוערים הביתה", אומר רוזנבלט. "כחודש-חודשיים לפני הערב ירדן שאל: 'למה שלא נביא את הטנק? אז מה אם ניסו בעבר, בואו ננסה גם אנחנו'".
פרץ פנה למפקד הפנימיה, סא"ל ליאור גרוס, שנרתם למאמץ אף שידע כי מדובר במשימה שבעבר נכשלה. אריאל פלמה הדגיש שגם בוגרים וותיקים סייעו למאמץ. "נעזרנו בחיים דנון מעמותת הבוגרים של הפנימייה הצבאית", הוא אומר. "זה גוף בעל ניסיון וקשרים רבים. בסופו של דבר, אחרי לא מעט מיילים, דיבורים ושכנועים, התחלנו לנוע לכיוון המטרה - להביא את טנק הצוערים לפנימייה".
רוזנבלט חושב שקרובי המשפחה יעריכו את המחווה. "הצבת הטנק בפנימייה תעניק למשפחות סוג של שקט", הוא אומר. "בני המשפחה יוכלו להגיע לכאן מתי שהם רוצים, לדבר על האירוע, להסביר ולהתייחס. האתר, שניכרת בו השקעה לא מבוטלת, ייחשב למקום שבו אפשר להראות את הגבורה והמופת של לוחמי צה"ל ושל בוגרי הפנימייה הצבאית. זה יהיה מקום שבו ניתן יהיה לדון בערכי הלחימה, ההקרבה והמסירות. זה המקום שבו ניתן יהיה לגולל את סיפור טנק הצוערים וגם להמחיש אותו".

יום חג למשפחות
היום (ג') בבוקר יצא הטנק מצריפין בעזרת מנוף ומשאית לכיוון הפנימייה. באחד המבצעים הגדולים ביותר שעליו ניצחו אנשי הפנימייה, ובהשקעה של עשרות אלפי שקלים, הוא יונח אחר כבוד על המבנה החדש במתחם שנבנה במיוחד עבורו.
טקס חנוכת האנדרטה ייערך בעוד חודש, ב-22 ביולי, בנוכחות משפחות הנופלים, חניכי הפנימייה, בוגרי מחזורם של הנופלים, הנהלת העמותה, מפקדים, נציגי בית הספר ומאות אורחים.

חלל צה"ל ברוך ליסצקי צילום רפרודוקציה: שוקי יוסף

העברת טנק הצוערים למתחם הפנימייה הצבאית היא לא פחות מיום חג עבור המשפחות. נויה גור מודה כי המהלך הזה משמח אותה מאוד. "זו בהחלט התעלות רוח כלשהי", היא אומרת. "מעבר להערכה הגדולה שיש לי לבוגרים ולמפקד הפנימייה, המשימה הזו מסמלת את מי שהם - מלח הארץ. אני שמחה שדווקא דור ההמשך בפנימייה הצליח לבצע מיזם כזה. הצעירים האלה קשרו עמנו קשר נהדר והמסירות שהם לקחו על עצמם ראויה לכבוד. אני ממש משתחווה בפניהם, ומאוד מתרגשת".

היום האחרון
סיפור טנק הצוערים הביא את ארבעת הלוחמים ההרוגים לקבלת צל"ש צבאי. "ארבעתם הוכשרו למפקדי טנקים ועל כן נהגו להתחלף בתפקידים בטנק, וכך פיקד כל אחד מהם על חבריו חליפות", נאמר בצל"ש. "במשך כל ימי הלחימה השמידו טנקי אויב רבים. בליל 15 באוקטובר 1973 השתתף צוות הטנק בקרבות 'החווה הסינית'. במהלך קרב זה נפגע הטנק וכל אנשי צוותו נפגעו ונפלו. במעשיהם אלה גילו הארבעה רוח התנדבות, אומץ לב ודבקות במשימה".

חלל צה"ל נמרוד גזית צילום רפרודוקציה: שוקי יוסף

ברוך "ברי" ליסיצקי נולד בחיפה ועוד בהיותו נער העריץ את גיבורי צה"ל. יורם גור נולד בתל אביב, בן ליוחנן גור, לימים אלוף בצה"ל. כשהתקבל לפנימייה הצבאית אמר כי זהו היום המאושר בחייו. לאחר שנשלח לקורס קצינים החליט להמשיך את דרכו של אביו והתחייב לשרת בצבא קבע. ישעיהו "ישי" בן דב נולד בקריית אתא. הוא למד בבית ספר דתי ועבר לתיכון הריאלי. את האהבה לשריון ספג מאחיו דב, ששירת בחטיבה 188 של החיל. נמרוד "נימי" גזית נולד בחיפה, ובפנימייה הצבאית נבחר לחניך המצטיין של המחזור.
הארבעה התגייסו ב-1972 לחיל השריון, שם הופנו ישר למסלול פיקוד ואז לקורס מפקדי טנקים. משם יצאו הארבעה יחדיו לקורס קצינים. כשהיו בשלביו המתקדמים של הקורס פרצה מלחמת יום כיפור.
למעשה הם היו חמישה חברים שעשו יחדיו את המסלולים, אבל הטנק יכול היה להכיל רק ארבעה לוחמים. לכן הם ערכו הגרלה ביניהם בנוגע למי יעלה על הטנק ומי יישאר בחוץ. "כולם רצו לעלות", מספר תומר רוזנבלט על פי עדויות שאסף. "אחד מהם, שהיום משמש כבכיר במערכת הביטחון, נשאר מאחור. הוא יצא לקרבות בגזרה אחרת וחייו ניצלו".
כל הארבעה היו מפקדי טנקים, ולכן כשישבו כולם בטנק אחד הם נהגו כל כמה שעות להחליף ביניהם את הפיקוד. כך יצא שכל אחד מהארבעה פיקד לסירוגין על הטנק. לוחמי הטנק, שהשמידו לא מעט כלי אויב, היו יורדים מהכלי אחרי כל השמדה וחורתים פס על הטנק. "אחרי כמה ימים הם צברו פסים רבים על הטנק", נאמר באחת העדויות.
ב-14 באוקטובר רשמו הארבעה השמדה של עשרה טנקים. זה היה יום מוצלח ביותר, אבל זה גם היה היום האחרון שלהם בקרב. באותו לילה בין 15 ל-16 באוקטובר, החל הקרב המכריע על החווה הסינית. לימים התברר כי באותו לילה נורא, בשיא הקרב, כשנותרו שמונה טנקים בלבד מתוך 23 הטנקים של הגדוד שלחם בחווה הסינית, התקבלה הודעת מצוקה מטנק הצוערים. העזרה לא הגיעה והארבעה מצאו את מותם.

שרידי טנק הצוערים צילום רפרודוקציה: נעם וינד

צוערים לנצח: סיפורם של חניכי הריאלי שלחמו יחד עד המוות

 

סיפורו ההרואי של "טנק הצוערים", שבו לחמו יחד ארבעה חברים מהפנימייה הצבאית בחיפה. לאורך מלחמת יום הכיפורים לחמו בחזית הדרום והשמידו טנקי אויב רבים, עד שבקרב בחווה הסינית נפלו ארבעתם. צל"ש הרמטכ"ל הוענק להם לאחר מותם

אליענה שפר ושירן גולדשטיין (מאתר מעריב, זמן חיפה, 19 בספטמבר 2010)
(בהשמטת צילומי הצוערים שמופיעים בכתבה לעיל)

מלחמת יום כיפור גבתה מחיר יקר של 2,656 נופלים. זו הייתה המלחמה הגורלית ביותר, הכואבת ביותר וזו, יש שאומרים, אשר הותירה את הצלקות העמוקות ביותר בצבא ובחברה הישראלית.
שר הביטחון דאז, משה דיין, הכריז בימיה הראשונים של המלחמה על חורבן הבית השלישי. ואכן, לדעת מומחים רבים, ישראל הייתה כפסע מכך. אלא ש-2,656 סיפורי גבורה מנעו מהחזון הקודר של דיין להתממש.
אחד מאותם סיפורים, הוא זה של ארבעה חברים שגדלו ולמדו יחד בפנימייה הצבאית בריאלי בחיפה, ארבעה חברים שלא נפרדו בחייהם ובמותם. זה סיפורו של "טנק הצוערים", הטנק שלהם, שהפך למופת ללחימה, והביא לעיטורם בצל"ש הרמטכ"ל בסיום המלחמה. וזה גם סיפורו של אב, יוחנן גור, שהתעקש לאחר חודשים רבים, למצוא את הארבעה ולהביא אותם לקבורה. והם רק בני 19 במותם.

הטובים לריאלי
אחרי מלחמת ששת הימים, ההילה סביב צה"ל הלכה והתרחבה. אחד מהמוסדות הכי נחשבים ונחשקים הייתה הפנימייה הצבאית בריאלי בחיפה. לשם הגיעו יפי הבלורית והתואר, הטובים שבצעירי הארץ. כך עשו גם בן דב, גזית, גור וליסיצקי.
ברוך "ברי" ליסיצקי נולד בחיפה. את לימודיו היסודיים סיים בבית הספר אורים, ולאחר מכן עבר לפנימייה הצבאית בריאלי. הוא היה תלמיד מצטיין ופעיל במועצת התלמידים. משחר ילדותו אהב לקרוא סיפורי גבורה מהתנ"ך.
הערצתו לגיבורים המשיכה גם כשהתבגר, ובתור נער העריץ את גיבורי צה"ל, וגיבורים צבאיים מכל העולם, אודותיהם נהג לקרוא בספרות צבאית. בין פעילויותיו הספיק להדריך בתנועת הנוער העובד והלומד, ואת הפנימייה הצבאית סיים כחניך מצטיין במחזורו.
יורם גור נולד בתל אביו, בן ליוחנן גור, לימים אלוף בצה"ל. הוא למד בבית הספר היסודי מגן, ולאחר שמונה שנות לימוד החליט לנסות להתקבל לפנימייה הצבאית בחיפה. כשנודע לו שהתקבל קרא בשמחה: "זהו היום המאושר בחיי!".
בילדותו הרבה לקרוא עלילות גבורה, ובעיקר אהב סיפורים על לוחמים מעוטרים ובעלי צל"שים בתולדות המדינה. כנער צעיר הצטרף לאגודת מכבי תל אביב ושיחק בה טניס וכדורגל. הוא היה ידוע באהבתו לכדורגל ולקבוצות אנגליות, וידע למנות את כל שחקניהן. לאחר שנשלח לקורס קצינים, זמן קצר לפני שנפל, החליט להמשיך את דרכו של אביו והתחייב לשרת בצבא קבע.
ישעיהו "ישי" בן דב נולד בקרית אתא. הוא למד בבית הספר הממלכתי-דתי יבנה, ועבר לריאלי. כבר בילדותו הוא נחשב לצייר, שחקן וזמר מחונן. את האהבה לשריון ספג מאחיו דב, ששרת בחטיבה 188 של החיל. כנער צעיר היה משנן משך שעות ביטויים שקשורים לשריון, והגיע בכל הזדמנות שהייתה לו לרמת הגולן, כדי לעקוב אחר תרגילי החטיבה של אחיו.
נמרוד "נימי" גזית נולד בחיפה. הוא סיים את בית הספר היסודי בארי, והמשיך את לימודיו בפנימייה הצבאית. הוא אהב לסייר בארץ, והכיר כל פינה ושביל נסתר. בפנימייה הצבאית נבחר לחניך המצטיין של המחזור על אף שהיה ידוע כנער שתקן וצנוע. טרם גיוסו לצבא הספיק לטייל באירופה משך חודש ימים.
הוא חלם להתפתח באוניברסיטה, אחרי השחרור, בתחום שכל כך אהב, גיאוגרפיה. תחילה שאף גזית להגיע לחיל הים, שם שרת אביו כקצין, אך הדבר לא התאפשר לו. למרות זאת סיים את קורס מפקדי הטנקים כחניך מצטיין.

אל"ם (במיל') רמי מתן: ''הזיכרון של בקשת העזרה שלהם בקשר ייסר אותי שנים'' צילום: ענת זכאי

מבה"ד 1 לחזית הדרום
הארבעה התגייסו בשנת 1972 לצבא, לחיל השריון, שם הופנו ישר למסלול פיקוד, תחילה לקורס מפקדי טנקים. משם יצאו הארבעה יחד לקורס קצינים. כשהיו בשלבים מתקדמים של הקורס בבה"ד 1, פרצה מלחמת יום כיפור.
כיוון שהוכשרו כמפקדי טנקים טרם יציאתם לקצונה, ארבעתם, יחד עם מספר צוערים נוספים, הוטסו מיד לסיני, כדי לחבור לטנקים שדהרו לחזית. נקודת היציאה של חיל השריון בסיני הייתה בסיס בית תמרה, ולשם הגיעו הארבעה.
אלא שליתר דיוק, הם היו תחילה חמישה חברים מהריאלי, ולא ארבעה, כפי ששחזר בשבוע שעבר האלוף במיל' יוחנן גור, אביו של יורם: "היה צוער חמישי יחד איתם בצוות, אבל טנק מאכלס בתוכו רק ארבעה לוחמים, לכן הם ערכו ממש הגרלה ביניהם, מי הארבעה שיעלו על הטנק, ומי יישאר בחוץ. הם ערכו שתי הגרלות, רק בשנייה נפל הפור".
את זהותו של הצוער החמישי, כיום בכיר במערכת הביטחון, מסרב גור לחשוף בכדי לשמור על פרטיותו. "למעשה הוא הגריל את חייו", הוסיף.
וכך עלו ארבעת הצוערים-חברים על טנק מגח, ועברו בין יחידות שונות, עד שצורפו לבסוף לגדוד 79 בחטיבה 14. אל"מ (מיל') רמי מתן, שהיה בזמן המלחמה מפקד פלוגה בגדוד 79 ופיקד על טנק הצוערים, הכיר את הארבעה, עוד לפני שפגש אותם בבסיס בית תמרה. הוא סיים את לימודיו בפנימייה הצבאית שלוש שנים לפניהם ופיקד עליהם בקורס מפקדי הטנקים.
"זה נדיר מאוד שבטנק אחד נמצאים ארבעה בני אותו מחזור של הפנימייה הצבאית", משחזר מתן, "הם היו ארץ ישראל היפה והשורשית. במשך כל המלחמה ידעתי שאני יכול לסמוך עליהם. באחד הימים הלכתי לישון לשעתיים, רק כדי להחזיר כוחות, וידעתי שאני יכול לישון בשקט, כי אם יקרה משהו החבר'ה האלה יעירו את הפלוגה, ויעשו מה שצריך".
מתן משחזר את רוח הקרב המיוחדת ששרה בטנק הצוערים: "ארבעתם היו מט"קים מוכשרים מאוד, ולכן כל אחד מהם רצה לפקד על הטנק. הם מצאו פתרון יצירתי, הם היו מחליפים ביניהם את תפקיד הפיקוד כל כמה שעות.
"מצב הרוח שלהם היה מרומם, והם לחמו כמו אריות. הטנק שלהם השמיד מעל ומעבר, כמויות עצומות. אחרי כל השמדה, הם היו יורדים מהטנק וחורטים פס על הטנק, כספירה לכל טנק מושמד, כדי לסמן את ההצלחה. אחרי כמה ימים, היו להם הרבה פסים על הטנק", הוא מספר בגאווה.

הם זעקו בקשר לעזרה
ב-14 לאוקטובר רשמו הארבעה את יום הלחימה הכי מוצלח שלהם, כשהם משמידים לפחות עשרה טנקים מצריים ולא שוכחים לסמן פס על כל טנק אויב שהושמד. זה היה יומה המוצלח האחרון של הרביעייה. אז הגיע מה שידוע בשם: "ליל הגיהינום" של המלחמה, בין ה-15 ל-16 באוקטובר.
"בליל ה-15 באוקטובר החל אחד הקרבות העקובים מדם שבמלחמות ישראל, הקרב המכריע על החווה הסינית, מתחם אליו פלשו כוחות מצריים גדולים ביום הראשון של המלחמה.
"החווה הסינית נבחרה להיות נקודת צליחת התעלה, כי שם היה קו התפר בין הארמיה המצרית השנייה בדרום, לבין הארמיה המצרית השלישית בצפון", מסביר מתן על חשיבות הקרב. "הפרדת שתי הארמיות הייתה הכרחית כדי לצלוח את התעלה. קו התפר אותר על-ידי גדוד הסיור, ואנחנו היינו צריכים לפרוץ אותו".
כשמתן אומר "אנחנו", הוא מתכוון לחטיבה 14 של השריון. זה לא מובן מאליו, כי קרב החווה הסינית רשום בתודעה הציבורית בעיקר על שמו של גדוד 890 של הצנחנים, בפיקוד איציק מרדכי. למתן חשוב להבהיר: "בזכות הקרב שלנו נפתח הציר לצליחת התעלה. הקרב על החווה הסינית הוא קרב שריון של חטיבה 14 בפיקודו של אל"ם אמנון רשף, זה קרב בו איבדנו כשמונים טנקים ונפלו כ-120 חיילי שריון".
באותו לילה עברו ארבעת הצוערים לפלוגתו של ישראל בן-ארי ז"ל, אולם במהלך הקרב הקשה בן-ארי ומפקדי פלוגה נוספים נהרגו. אפילו מפקד הגדוד עמרם מצנע נפצע ונאלץ להתפנות. בשרשרת הפיקוד נותרו רק המ"פ מתן והסמג"ד נתן בן ארי.
"בלילה הנורא ההוא החווה הסינית בערה באש", נזכר מתן. "בשיא הקרב, כשנותרו לנו 8 טנקים בלבד מתוך 23 הטנקים של הגדוד, קיבלתי הודעה בקשר מטנק 2 א', טנק המוערים, שהם זקוקים לעזרה.
"בתחילת הקרב הוא לא היה בפלוגה שלי, אלא בפלוגה של בן-ארי, שנהרג המהלך הלחימה. טנק 2 א' המקורי שלי היה תקוע יחד עם נגמ"ש, וללא נפגעים, כך שלא הבנתי מדוע 2 א' עולים מולי בקשר. הצוערים המשיכו לעלות מולי בקשר, שוב ושוב בבקשה שנגיע לחלץ אותם.
"בשלב מאוחר יותר זיהיתי לפי הקול בקשר, נדמה לי שזה היה קולו של יורם, שמדובר בטנק 2 א' של הצוערים. אז הבנתי שטנק הצוערים עבר לפלוגה שלי, כיוון שהמ"פ בן-ארי לא היה עוד בין החיים.
"צעקתי להם בקשר שיירו צרור ארוך באוויר כדי שנוכל לאתר אותם ולחלץ אותם. אבל זה לא עזר – 'אם לא תבואו לחלץ אותנו, אנחנו נמות' – הם חזרו על המשפט המצמרר הזה בקשר מספר פעמים בקול הולך ונחלש, והוא מהדהד בראשי עד היום", אומר מתן בעצב. "זה המשפט האחרון של טנק הצוערים בקשר. אחרי זמן קצר הקשר עמם נותק".

הבנתם מה עלה בגורלם?
"הם עזבו את הטנק הפגוע שלהם כדי לנסות להציל את עצמם. השמועה מספרת שהמצרים תפסו אותם על סף התעלה והרגו אותם בברוטאליות איומה. הזיכרון של בקשת העזרה שלהם בקשר ייסר אותי שנים. זה אולי בגלל שבתור מ"פ לא יכולתי לחלץ אותם, כי הייתי עסוק בחילוץ פצועים מטורף ובהישרדות, בתור הטנק האחרון שנשאר בפלוגה".

אז מדוע התייסרת כל השנים?
"חוסר האונים הזה, שאתה לא מסוגל לסייע לאנשים שאתה אחראי עליהם, וצריך לתת דו"ח להורים שלהם, הוא איום ונורא. אני זוכר את הדו-שיח עם הצוערים בקשר, הוא נמשך דקות ארוכות, והוא מאוד אמוציונאלי בשבילי. גם במרחק של שנים מאז".

אביו של יורם, יוחנן גור: ''הם היו גברים והם, החיילים הפשוטים, אלו שניצחו את המלחמה'' צילום: עומר מסינגר

נקבר ביום הולדתו
בזמן המלחמה שירת יוחנן גור, אביו של יורם ז"ל, כקצין אספקה ראשי: "גם אני עברתי הכשרה של טנקיסט, וכל השנים אני מסתובב עם תחושות קשות, שאת יורם שלחתי להילחם, בזמן שאני ישבתי בקריה", הוא מתייסר. יורם וחבריו הצוערים נעלמו אחרי שנותק עמם הקשר בקרב על סיני. גור לא ויתר. הוא רצה להביא את בנו וחבריו לקבורה בקבר ישראל.
עם שוך הקרבות, הוא היה זה שהחליט לצאת ולחפש אחריהם בחולות סיני: "כשנגמרו הקרבות נסעתי לחזית לחפש את הבן שלי ואת חבריו", הוא משחזר. "ירדתי לסיני עם קצינים וחברים, והתחלנו לחפש, אך ללא הועיל. הייתה לנו בעיה שגדוד 79 היה חדש. הגדוד בסוף המלחמה היה שונה מזה של תחילתו.
"היו לי חברים בדרגים גבוהים בצבא, אבל הם לא יכלו לעזור לי, בגלל עיסוקיהם. וכך נותרתי לבדי. נסעתי ממקום למקום, מגזרה אחת לאחרת, עד שלבסוף קיבלתי את פלוגת הסיור של אוגדה 146 של מוסה פלד ז"ל".
בפלוגה זו שירת דב, אחיו של ישעיהו בן דב. בן דב האח חבר לגור בחיפושים אחר הארבעה. גור ובן דב גמעו קילומטרים רבים בחולות סיני. הם לא בחלו בשום אמצעי, כשגור מצרף לחיפושיהם גם כלבי גישוש, אך לשווא.
"ניסיתי למצוא את הטנק שלהם, לפי מספר הטנק, אבל הטנקים והמספרים שעליהם היו שרופים", מספר גור. "בסופו של דבר, אחד הקצינים שלי הצליח למצוא את הטנק". גור ובן דב מיהרו למקום הימצאו של הטנק. בן גור החל לחפור בחולות בידיו, כדי למצוא רמז למקום הימצאם של השניים. תוך כדי חפירה, מצא בן דב, כאות אכזרי של הגורל, את פנקס השבוי של אחיו ישעיהו. גור מעיד, כי החוויה הזו טלטלה קשות את האח.
דווקא אי מציאת הגופות הפיחה תקווה בקרב כמה מבני משפחותיהם. גור עצמו ניסה להיעזר בקשריו באמ"ן, כדי לברר אם הארבעה נפלו בשבי. אביו של בן דב בדק כל תמונה של שבויים מהחזית המצרית שהתפרסמה בעיתונים. הוא היה יושב ובוחן אותן בזכוכית מגדלת, בתקווה למצוא זכר לבנו.
"אלא שכעבור ארבעה חודשים וחצי מאותו לילה בחווה הסינית, בתחילת מרץ, הודיעו לגור כי גופותיהם של שלושה מהצוערים נמצאו. רוחות המדבר חשפו את מקום קבורתם, שהיה בסמוך למאהל גדוד הנדסה. השלושה היו גור הבן, בן דב וליסיצקי. גופתו של גזית הוחזרה מאוחר יותר על ידי המצרים".
הלוויתו של יורם גור התקיימה ב-4 במרץ, 1974. "זה התאריך הכי נורא בו יכלו לקבור את הבן שלי", אומר גור בכאב. "זה יום ההולדת שלי, אבל יותר מכך, זה יום ההולדת של יורם. הבן שלי נקבר ביום ההולדת שלו".

האם נודע לך על נסיבות מותם של בנך וחבריו?
"אני מעדיף לא לדעת", פוסק גור. "כי זה קשה מאוד להורים שכולים לחשוב על זה, וגם לא מועיל. מה שבטוח, הם לא נהרגו בטנק. נגמרה להם התחמושת והם עזבו את הטנק. יש הקלטות שלהם, כשהם מבקשים עזרה בקשר. אחרי שהם עזבו את הטנק, או שתפסו והרגו אותם במקום, או ששבו אותם והרגו אותם בשבי. מה שבטוח, הקרב שלהם היה קרב גבורה אמיתי. יורם כתב לי מכתבים מהחזית, מכתבי גבורה. למרות שקראתי את המכתבים רק פעם אחת, אני זוכר כל מילה בהם".
גור מודה בקול סדוק, כי הוא לא מסוגל לקרוא שוב את המכתבים של בנו מהחזית, כי זה קורע אותו. המכתבים של יורם מלמדים, לדבריו, על רוח הלחימה במלחמת יום כיפור: "הם היו גברים, והם, החיילים הפשוטים, הם אלו שניצחו את המלחמה".
במשך שנים אחרי המלחמה, גור לא הצליח להשלים עם העובדה שבנו הטנקיסט נפל בקרב ואילו הוא לא השתתף בקרבות. הוא התייסר במשך שנים, כשהוא פוקד כל יום וכמה פעמים ביום, את קברו של יורם הבן.
גם עם הבאתם לקבורה, גור לא שקט על שמריו, ופעל נמרצות לעיטורם של הארבעה, עד שארבעת לוחמי "טנק הצוערים" קיבלו את צל"ש הרמטכ"ל מרב אלוף מרדכי "מוטה" גור ז"ל. בנימוקי הצל"ש נכתב: "במלחמת יום הכיפורים התארגנו ארבעה צוערים כצוות טנק ונלחמו בחזית סיני. במשך כל ימי הלחימה השמידו טנקי אויב רבים.
"בלילה שבין 15 ל- 16 באוקטובר 1973 השתתף צוות טנק זה בקרבות החווה הסינית. בקרב זה נפגע הטנק, וכל אנשי צוותו נפגעו ונפלו. במעשים אלה גילו הארבעה רוח התנדבות, אומץ לב ודבקות במשימה".

הקרב בחווה הסינית במלחמת יום כיפור. ''באותו הלילה החווה הסינית עלתה באש'' צילום ארכיון: אורי דן, במחנה

אנדרטה במחלוקת
"טנק הצוערים" לא נותר נטוש בחולות סיני, כפי שמספר יוחנן גור: "אחרי שמצאנו אותו, היינו צריכים להחליט אם להשאיר אותו לשימוש צבאי כמטרת ירי באימונים, או לשמור עליו ולהציבו כאנדרטה לסיפור גבורתם של בני, יורם, ושלושת חבריו לטנק. החלטנו להביא את הטנק ולהציבו בצריפין, הבסיס בו שירתתי באותה תקופה".
סביב נושא אנדרטת "טנק הצוערים" קיימת מתיחות עד היום. משפחות הצוערים ביקשו להעביר את הטנק מצריפין אל אתר ההנצחה הרשמי של חיל השריון, "יד לשריון" בלטרון. אלא ששם, לדברי גור, "לא מוכנים להקים אנדרטאות אישיות לחיילים אלא רק אנדרטאות יחידתיות, ולכן סירבו להציב את 'טנק הצוערים'".
משפחות הצוערים מצירות על כך שהטנק נמצא בבסיס צבאי ולא באתר נגיש לכל. הדבר מקשה עליהן, לדבריהן, לבקר באנדרטה, והן ממעטות לעשות זאת. גור שומר על אופטימיות: "אני כבר זקן בשביל זה, ולכן הפקדתי את נושא האנדרטה בידי בתי. אני מאמין שהיא תצליח להעביר את 'טנק הצוערים' אל המקום בו הוא ראוי להיות".

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל