קישורים מפת האתר

15 בספטמבר 2013: "חיילים מצרים דגים בתעלה": הדקות שלפני המלחמה

מפקד גדוד 9 בשריון במלחמת יום הכיפורים, יום טוב תמיר, מתאר את הנתק בפיקוד הדרום לפני תחילת המלחמה ואת האירועים בגזרה שלו, שלב אחרי שלב. "דבקות במשימה זאת לא סיסמה"

 

שבתי בנדט (מערכת וואלה, 13 בספטמבר 2013)

 

עם תחילת הלחימה במלחמת יום הכיפורים, ספג גדוד 9 של חטיבה 14 בשריון אבדות קשות בגזרה הצפונית של התעלה בסיני, עד שנותרו ממנו שני טנקים בלבד, אך מסירותם של לוחמי הגדוד הצליחה למנוע פלישה עד שהגיעו כוחות נוספים ולבסוף צלחו את התעלה ליבשת אפריקה. לדברי מפקד הגדוד, תת-אלוף (במיל') יום טוב תמיר, "דבקות במשימה עד כלות" זאת לא סיסמה, וזה מה שהחזיק את התעלה".

 

"הצעקות מהמעוזים התגברו מרגע לרגע". תא"ל תמיר (כל הצילומים באדיבות תמיר יום טוב)

 

חיילי הגדוד היו בשבוע האחרון של התעסוקה המבצעית שלהם, לאחר שלושה חודשים שבהם איישו את הקו, אך הכוננות שהחלה בעקבות תרגיל גדול שקיים הצבא המצרי (שהיה חלק מההונאה המצרית. ש"ב) עיכבה את החלפתם. לדברי תמיר, עד הרגע האחרון כל התפישה של פיקוד הדרום הייתה שייתכן שיתחיל ירי בסיום התרגיל, אולם לאיש לא היה מושג כי ייתכן שהם ינסו לפרוץ במלחמה.

"מוח האדם בנוי בצורה כזו שהוא תמיד חוזר למה שהוא מכיר ורגיל אליו", אומר תמיר. "היינו רגילים להתשה באזור, ולכן בכל מצב של כוננות שולפים את הדיסק הקודם ועל פי כל ההערכות החשש היה שהם יפתחו באש כניסיון התשה. איש לא חשב על ניסיון צליחה ומלחמה".

 

גדוד 9 של חטיבה 14 בשריון, ספג אבדות קשות עם תחילת המלחמה במלחמת יום הכיפורים בגזרה הצפונית של התעלה בסיני (באדיבות המצולם)

 

וכך הוא מתאר את השעות שקדמו לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב-6 באוקטובר 1973: "בשבת, ביום כיפור בבוקר, מתקשר אליי מפקד מעוז קנטרה ואומר לי שהכניסו משהו מוזר על קו המים מהצד השני של התעלה, ושאני חייב לבוא לראות את זה. אף שאני לא ממונה עליו, הוא התעקש שאבוא, כיוון שהממונים עליו לא מקשיבים לו. לקחתי את הקמב"ץ (קצין מבצעים. ש"ב) ונסעתי אליו. אנחנו עומדים על התעלה, השעה 11:00 בבוקר, שקט מוחלט. חיילים מצרים מסתובבים ללא חגור ונשק, וזה אחד הסימנים הבולטים בצבא אם הם בכוננות או לא, ויש אפילו חיילים שדגים בתעלה. אבל למרות השקט הזה, אני רואה משהו מוזר בתעלה, שלדעתי לפי מה שעף עלינו בלילה הם ניסו להכניס טילי קרקע-קרקע בניסיון לפגוע בכינון ישיר במעוזים.

"לאחר מכן אני מקבל טלפון להגיע למפקדת החטיבה בשעה 12:00. מפקד החטיבה פנחס נוי (אלוש) חזר מתדרוך אצל מפקד האוגדה ועוד פעם הוא מדבר על התרגיל ועל החשש שמא יחלו בירי התשה", ממשיך תמיר בתיאורו. "השעה 12:00, בתל אביב מגייסים כבר מילואים ואני, שאני בשפיץ של השפיץ של השפיץ, מדברים איתי על תרגיל. החידוש עכשיו הוא שיודעים שהתרגיל ייפסק בשעה שש, מה שהתברר כלא נכון, ולכן צריך להיערך על פי פקודת 'שובך יונים' ל-18:00 בערב, לפרישה כדי להגן על המעוזים במקרה שיתחדש הירי. זו לא תכנית הגנה, אין תכנית הגנה לסיני, נקודה. שנים חפרתי בנושא".

על פי הפקודה שהם קיבלו, הכוחות היו צריכים להיות פרושים לאורך הגזרה בשעה 17:00. "אני שומע את הדברים, ולתומי, מג"ד צעיר בן 28, שואל למה לא לזוז עכשיו? ואומרים לי שעדיין לא בטוח שתתחדש ההתשה, ואם נזוז עם הכלים זה יתפרש כסימנים מגונים כלפי המצרים, דבר שיכול לחמם את הגזרה. אני לא מסתפק, ואומר שאני רוצה לדבר עם מפקד האוגדה. אף שזה לא היה מקובל, דיברתי אתו והוא חזר על אותם הדברים. מה שנותר לי לעשות זה לחזור ולתדרך את המפקדים בפעם המי יודע כמה, ולהתכונן ליציאה ב-16:00 כדי להספיק להתפרש על פי הפקודה". לדבריו, מדובר בגזרה מאוד גדולה וסבוכה. "אורך הגזרה 60 קילומטר, ומדובר באזור מאוד סבוך, עם ביצות וים תיכון בקצה אחד, ומצרים שיושבים גם במזרח התעלה. המרחק בין מעוז למעוז מאוד גדול, ולוקח זמן להתפרש כדי להגן על גזרה כזו".

 

טנקי הגדוד בנווה המדבר קטיה לפני המלחמה

 

תוך כדי ההכנות לקראת היציאה שנקבעה ל-16:00, ב-13:30 התקבלה פקודת "שובך יונים" – תכנית ההגנה על התעלה – והכוחות התחילו לצאת לדרך. לאחר חמש דקות בלבד, ביטלו את הפקודה, מה שגרם לתמיר לנסוע לחטיבה כדי לברר את פשר הדבר. "ב-13:55 אני בכניסה לחטיבה, ופתאום מטוסים יורדים על הגדוד ועל מפקדת החטיבה, ארטילריה על המעוזים, משקט טוטאלי לבלגן מוחלט - בדקות. משם חברתי לטנק שלי, וככה התחילה המלחמה. מיד התחילו זעקות מהמעוזים שקראו להציל אותם. מדובר בגזרה ענקית. החברים שלי בעמק הבכא, אני מתקנא בהם. הם חטיבה שלמה על שני קילומטרים וחצי, ואנחנו גדוד אחד על 60 קילומטר, שנע על הפיזור שלו.

"היות שלקח זמן מהתנועה ועד ההגעה, המצרים צלחו את התעלה. בספר של הרמטכ"ל המצרי, סעד א־שאזלי, הוא מתאר שבלילה לפני נכנסו כוחות קומנדו בכמה מקומות. בין מעוז למעוז היה מרחק של עשרה קילומטר, ולא הייתה בעיה לחדור. לפי החיפורים שלהם, זה בהחלט סביר והגיוני, וכוחות שצלחו היו מצוידים בצורה מאוד טובה עם נשק נגד טנקים, RPG וטילי סאגר". טנקי גדוד 9 החלו להיפגע אחד אחרי השני, והצעקות מהמעוזים החלו להתגבר מרגע לרגע. "נוצר מין מצב של דומינו שטנק נפגע, אחר נכנס לחלץ וגם הוא נפגע וכך הלאה. למרות זאת, הכותרת 'דבקות במשימה' היא כמו שהיא נשמעת – עד הסוף. חיילים שהטנק שלהם נפגע עוברים לטנק אחר וממשיכים להילחם. אם היינו מספיקים להגיע לכל המקומות, אם היו נותנים לי לצאת כשביקשתי, אני לא אומר שלא היו נפגעים, אבל לא ככה". במהלך 24 השעות הראשונות של הלחימה, מתוך 33 טנקים נשארתי עם שני טנקים שהיו אמורים להחזיק לבד את הגזרה".

 

"לא נתנו לנו לפנות את הפצועים וההרוגים"

בלילה התחלף מפקד הגזרה, חטיבה 460 התפרשה במקום ותמיר התבקש להוביל אותו לאור היכרותו עם האזור. "הובלתי את הגדוד, הטנקים נפרשו והגענו עד למים. אנחנו כבר חצי יום אחרי תחילת הלחימה ולא נותנים לנו לפנות את הפצועים וההרוגים, כי זו התפישה בהתשה, לא עוזבים את המעוז. אבל היה צריך כבר לעשות סוויץ', אנחנו אחרי חצי יום של לחימה". הוא ממשיך לתאר את הקרבות: "כל מי שנשאר מהגדוד שלנו הצטרף לחטיבה 460. בהתחלה רק שני טנקים, ולאחר מכן נוספו טנקים נוספים שהספיקו לתקן, וככה חצינו את התעלה ב-18 בחודש". לאחר לחצים של תמיר, ב-20 בחודש אפשרו לו להקים את הגדוד מחדש.

 

מפה של גזרת גדוד 9 בגזרה הצפונית של התעלה בסיני

 

במהלך ימי הלחימה במלחמת יום הכיפורים, 67 מחיילי גדוד 9, חייליו של תמיר, נהרגו ו-92 נפצעו. הרופא הגדודי, פרופ' דוד עזרא, הצליח לטפל ב-300 פצועים מכל הגדודים שנלחמו באזור בתוך 48 שעות, ולדברי תמיר, רבים אמרו שמדובר בכמות בלתי אפשרית.

תמיר, בן 68, חוקר את המלחמה הזו, ובפרט את הלחימה בגזרה שעליה פיקד, מאז תום המלחמה. לדבריו ללא קשר למידע המודיעיני המוטעה על המלחמה באופן כללי, משבת בבוקר, בזמן שהחלו כבר בגיוס המילואים בפיקוד הדרום האסימון עדיין לא נפל. "אנחנו גדוד סדיר מאומן פיקס עם כל הציוד, ואנחנו חוטפים אותה בצורה כזו. זה לא צריך להיות ככה", הוא טוען. "הפרישה העצומה שלנו גם הייתה בעייתית, כי כוחם של הטנקים הוא בריכוזם. יש פה קרב להגיע למעוזים כדי לחלץ טנקים וכוחות שנפגעו בניגוד לכל מה שהיה צריך להיות. ברגע שהתחדדה ההבנה שייתכן שתפרוץ מלחמה, צריך היה להיערך מוקדם יותר ובצורה אחרת לגמרי. שתי החטיבות שהיו מאחור יותר באזור רפידים היו צריכים להתקדם. אם היינו פרושים עם שתי החטיבות יותר קדימה, זה היה אחרת. מדובר במרחקים מאוד גדולים. ככל הנראה לא עיכלו את גודל הגזרה, את ניתוח האויב, ואת מה שהם יכולים לעשות במרחב הזה".

אחת הסיבות שגרמו לנתק הזה בין ההבנה של צה"ל שצריך להיערך למלחמה וגיוס המילואים לבין פיקוד הדרום, לדברי תמיר, קשורה לתפישה של אלוף הפיקוד וגם של הרמטכ"ל, "שחשבו שלא משנה מה הסיטואציה, הסדיר יוכל לבלום עד שיגיעו המילואים, גם אם נהיה עם המכנסיים למטה. זאת הייתה נקודת המוצא שלהם".

לאחר שנים, תמיר שימש כנספח הצבאי של ישראל בלונדון ומקבילו המצרי, כך התברר לו תוך כדי שיחה, היה מפקד גדוד בצד השני באותה הגזרה. "במהלך השיחה אתו על המלחמה, מתברר לי שלפי התכנית שלהם, עד 19:00 בערב הם היו צריכים כבר לעבור עם הטנקים שלהם לצד השני, ובפועל אף טנק מצרי לא נשק אפילו לצד שלנו בתעלה בגזרה הצפונית. אחד החיילים שלי, שנפצע קשה במלחמה, אמר 'נתנו להם את שעת הזהב', את אותו הזמן עד שהגיעו כוחות המילואים, והמצב החל להתייצב, עד שצה"ל צלח את התעלה. החיילים שלי החזיקו עד הרגע האחרון את הגזרה כדי שהמצרים לא יצליחו לממש את התכניות שלהם עד הסוף", מציין תמיר, ומוסיף: "אומרים שאם יש הרבה צל"שים זה סימן שהיו הרבה בעיות. בגדוד שלנו קיבלו 19 צל"שים".

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל