קישורים מפת האתר

13 בינואר 2015: סגירת מעגל ממלחמת יום הכיפורים באזכרה לא שגרתית במחנה פלוגות

באורח פלא הצלחנו למצוא בנובמבר 2014 במחנה פלוגות את טנק המגח צ-817832 שלחם במסגרת מחלקה 1 בפלוגה ג של גדוד 87 במלחמת יום הכיפורים, לפני שייגרט. כל אנשי הצוות של טנק זה נפלו בליל 16-15 באוקטובר 1973 באזור ציר לכסיקון 250. ב-6 בדצמבר 2014 קיימו עשרות מפקדים ולוחמים מהגדודים 87 ו-79 אזכרה מרגשת ליד הטנק ההיסטורי ששרד עד כה.

 

רס"ן (במיל') יאיר ליטביץ

 

אזכרה מרגשת וסגירת מעגל כעבור 41 שנה ממלחמת יום הכיפורים

 

במחצית נובמבר 2014 יצאנו למחנה פלוגות, ביוזמת סא"ל (במיל') דני קריאף הנמרץ, לחפש את הטנקים שלנו ממלחמת יום הכיפורים, מלפני 41 שנים. באורח פלא הצלחנו למצוא את הטנק צ-817832 שלחם במסגרת מחלקה 1 של פלוגה ג בגדוד 87 במלחמת יום הכיפורים, והוא עדיין שלם למראה. מחלקה 1 היא המחלקה שלי במלחמה. כל אנשי הצוות של טנק זה נפלו בליל 16-15 באוקטובר 1973, באזור ציר לכסיקון 250, במסגרת לחימת גדוד 79 לכיבוש צומת אושה (במפת הקוד סיריוס). על נסיבות נפילת הצוות ראו בכתבה המוזכרת בסוף כתבה זו.

יחד איתי בעת החיפוש ואיתור הטנק היה עודד מזרחי, אחיו של דני מזרחי הי"ד שהיה מפקד הטנק במלחמה. ההתרגשות שאחזה בעודד, ובעיקר המשפט שחזר כמה פעמים "כעת נסגר המעגל", הניעה אותי לערוך ליד הטנק אזכרה מסודרת, יחד עם בני המשפחות של שאר אנשי הצוות. וכך ביום שלישי 6 בדצמבר 2014 התכנסנו ליד שער מחנה פלוגות, שם נמצא הטנק, ונכנסנו למחנה לקיים את הטקס.

 

זר זיכרון לאנשי הצוות של טנק צ-817832 שנפלו במלחמת יום הכיפורים

 

בטקס השתתפו בני משפחות החללים יוסף אליהו, דני מזרחי ושלמה לוי הי"ד. עם משפחתו של החלל הרביעי יחיא יוסף הי"ד לא הצלחתי ליצור קשר. הצטרפו אלי בליווי המשפחות השכולות ד"ר דני כצנלסון יו"ר ועד גדוד 87; רמי מתן יו"ר ועד גדוד 79 שבגזרתו נפלו אנשי הצוות, ואשר אימץ בהמשך את לוחמי גדוד 87 לפעילויותיו; דני קריאף מי שהגה ויזם את חיפוש הטנקים; זמי רייכל שהיה מ"מ בגדוד והטנק שלו נפגע במבואות איסמעיליה; וסא"ל גלעד שפירא מג"ד 87 (החדש) שהתייצב בראש משלחת של כ-10 קצינים וחיילים מהגדוד. כך מנינו כארבעים איש. לצד שלוש שורות של כיסאות פלסטיק הונחו בקבוקי שתייה וכיבוד, ועל צריח הטנק הונפו דגל ישראל לצד דגל חטיבה 14.

הטקס נפתח בקריאת יזכור, הדלקת נרות נשמה ואמירת קדיש. אחר כך נשאנו דברים, אנו המלווים של המשפחות. דברי כולם היו יותר ממרגשים. בסיום הקדיש התכבדנו (על דעת המשפחות) ד"ר כצנלסון ואנוכי בהנחת זר (על וו הגרירה האחורי של הטנק).

בחלקו השלישי של הטקס כל משפחה נשאה דברים ותיארה את יקירה. מפליא עד כמה הזיכרון לא קהה במרוצת 41 השנים מאז המלחמה. שוב, למי שנזקק לכך - מורשת והנצחה הם חסרי ממד של זמן. המשפט של סגירת המעגל נשמע בסיום הטקס גם על ידי שאר המשפחות וגם אחר כך בשיחות טלפון של הבעת תודה.

נשמח לשמוע אם יש למישהו מקוראי כתבה זו עצה כיצד להציל את הטנק מגורל ההתכה ולהוציאו ל"פנסיה" כאנדרטה מוחשית למה שהתחולל שם במדבר האכזר ב-1973.

אני מודה למלווים שהצטרפו לטקס הזיכרון, ולבסוף, בשמי ובשם המשפחות אני מודה לאלוף במילואים חיים ארז ולתת-אלוף במילואים מנשה ענבר, שנחלצו ועזרו לי להשיג בזריזות את אישורי הכניסה. ללא התערבותם אולי היינו מחמיצים את הטקס.

 

ד"ר כצנלסון נושא דברים בטקס

 

בסיור לעולמי-עד

אני עומד ליד גוף הפלדה הגדול המיועד לפירוק, התכה, ואני יודע מה עוד... הגוף הזה היה פעם כחמישים טונות של מכונת מלחמה מעוררת אימה, גוף שראה קרבות, אש, דם ומוות. ופתאום עוברת במוחי מחשבה הזויה - לוּ היה הגוף הזה רק יכול לספר לי בסוד קצת מזיכרונותיו - רק סוד אחד קטן בבקשה - סוד חשוב לי ולעוד כמה אנשים, חברים שלי ממלחמה רחוקה ארבעים ואחת שנים מפה. מה אתה זוכר, טנק יקר, מהלילה שבין 15 ו-16 באוקטובר 1973, הלילה שבו גדוד הסיור הוביל את צה"ל לצליחת תעלת סואץ ולמפנה במלחמה הארורה ההיא, שנכפתה עלינו בהפתעה קטלנית. היית 1 א' בפלוגה ג' של ליטביץ - תנסה לזכור מה קרה לצוות שלך - הצוות שלא חזר אלינו...

נזכרתי שבמלחמת העולם השנייה, במפקדת צי הצוללות של ארצות הברית שפעלו באוקיאנוס השקט, היה נוהג לגבי כל צוללת שלא חזרה מסיור קרבי ונשארה אי שם במצולות הים. שמה לא נמחק מלוח הסד"כ ובעמודת המשימה כתבו: "בסיור לעולמי-עד" (On Eternal Patrol).

יש המספרים שבזמן האחרון, בלילות שקטים עם אור ירח ניתן לגשת אליך, גוף פלדה יקר, להצמיד אוזן למתכת הקרה שלך ואז לשמוע - חלש, חלש - רחש של דיבור במכשירי קשר. אם מאוד מתאמצים יכולים לפענח משפט אחד החוזר על עצמו שוב ושוב: "תחנות שקמה, כאן משנה, מי נשאר, עבור". אבל אין תשובה ממך, 1 א' - אין קול ואין עונה כי הצוות שלך, ארבעת הלוחמים האמיצים שיצאו אתך לקרב - הם היו - ונשארו עד עצם היום הזה - בסיור לעולמי-עד.

ואז התעוררתי מהחלום בבהלה, עם זיעה קרה, ודמעות מוזרות בעיניים...

 

כתב: דני כצנלסון

הרופא של גדוד הסיור 87

 

לקריאת הכתבה "מִי שֶלָּחַם הוּא לֹא יִשְכַּח עַל מַה לָּחַם - האנשים והטנקים שעשו היסטוריה", ראו כאן:

http://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=63829&itemId=6966&itemType=0

 

יאיר ליטביץ ליד הטנק

 

דברי סא"ל (במיל') גלעד שפירא (מג"ד 87 כיום)

שלום לבני המשפחות השכולות - משפחת דניאל מזרחי ז"ל, משפחת יוסף אליהו ז"ל ומשפחת שלמה לוי ז"ל ואזכיר כאן את יחיא יוסף ז"ל שנבצר מבני משפחתו להגיע. שלום גם לחברים הוותיקים והנאמנים ולחיילי המילואים- ממשיכי דרכם של חטיבה 14 וגדוד 87 שבאו לכאן לחלוק כבוד.

שמי גלעד שפירא ואני משמש כיום כמג"ד מילואים של גדוד השריון 87.

ביום שישי האחרון, לפני ארבעה ימים, לאחר שבוע עבודה מייגע במשרד עורכי דין תל אביבי לחוץ, שבו אני שותף, ויום לאחר שסיימתי עם מח"ט 14, מפקדי במילואים, פגישה שבה הציג לי את שנת העבודה 2015, שנה שבה אני נדרש לכ-70 ימי מילואים, ושעה לאחר שרעייתי ורד נזפה בי שאינני מסייע מספיק במטלות הבית והמשפחה ובכלל רטנה על כך שאני לא דואג למִחזור המשכנתא, ורגע לפני ששלושת בנותיי עמדו לחזור מבית הספר והגן ולשאוב ממני את כל תשומת הלב האפשרית, הצלחתי לתפוס דקות ספורות של שקט - רק אני ועיתון השבת. לפתע צלצל הטלפון הנייד. לא זיהיתי את המספר וחככתי בדעתי אם לענות אם לאו. לרוב אני מעדיף שלא לענות למספרים שאינני מזהה, במיוחד ביום שישי, ובמיוחד בשעה הזו, שעה אחת של שקט ומנוחה יקרים מפז. הפעם, משום מה, חרגתי ממנהגי ועניתי. מהצד השני הציג את עצמו יאיר ליטביץ, מעט מתנצל על כך שמתקשר ללא התרעה.

הוא הזכיר לי ששוחחנו בעבר, וספק הציע ספק ביקש, שאשתתף באזכרה לצוות שלו, צוות 1א מפלוגה ג' של גדוד הסיור 87. אותו צוות ש"נעלם" לו בלילה של 15 באוקטובר 1973, בשעה שהגדוד נע בדממת אלחוט מוחלטת במבצע "אבירי לב", במסגרת מתקפת-הנגד הגדולה, שתכליתו היתה מציאת "התפר" שבין הארמיות המצריות שנפרסו על גדות תעלת סואץ, ותפיסת ראש גשר לצורך העברת המלחמה משטחנו לשטח האויב. עתה, כך סיפר בהתרגשות רבה, מצא את אותו טנק שנעלם והוא מבקש לערוך אזכרה בנוכחות המשפחות השכולות.

נדהמתי מעוצמת השיחה עם יאיר! הכיצד, לאחר למעלה מ-40 שנים, זמן רב לאחר שאבק המלחמה האיומה והנוראה ההיא שקע, ולאחר שנדמה היה שמדינת ישראל של ימינו מבקשת להתנער מהטראומה הלאומית שאיימה לזעזע את עצם קיומה, חוזר ועולה קול נשכח מהעבר. והקול הזה, קולו של יאיר, קול חד, ברור וחזק - שיקף לי נכוחה ערכים כנים, אמיצים ובלתי מתנצלים של הגנת העם והארץ, של נתינה ללא תמורה, רעות אין קץ וזיכרון הנופלים.

חשבתי לעצמי, מדוע להזמין אותנו? אמנם נבחרנו לשאת את נס הדגל של גדוד 87, אך האם אנו ראויים כלל להיקרא "ממשיכי הדרך" ולהיכנס לנעליים הענקיות שהשאירו לנו גיבורי המערכה ההיא? והלא המבוגרים מאיתנו נולדו רק לאחר שוך הקרבות ההם. האם נוכל כלל לעמוד אל מול גבורתם, חוסנם והקרבתם של החיילים ההם, מבלי להשפיל את מבטנו?!

והרי יש המון הבדלים בינינו כיום לבין המילואימניקים של אז: אנו שריונאים קצת מפונקים, נלחמים על גבי טנקי מרכבה טכנולוגיים ומתוחכמים, והם נלחמו על גבי טנקי פטון וסנטוריון ותיקים וקשוחים; אנו מתאמנים בשטחי צאלים תחומים ומצומצמים ולא במרחבי סיני האין-סופיים והמאתגרים; אנו נקראים לפעול להגנת הארץ מול חופרי מנהרות, יורי רקטות מאולתרות, עוסקים בביטחון שוטף בשטחים מול מפירי סדר וזורקי אבנים, לא חווינו קרבות התשה ולא מלחמות כלל-מערכתיות מול צבאות ערב האדירים שאיימו עלינו לכלותינו; בימים ההם שיחת טלפון קצרה ומקוטעת, אחת לשבוע, היתה יותר ממספיקה ואילו בזמן הזה סוללת טלפון שנגמרה היא סיבה טובה לצאת למבצע אספקה.

אבל אז, במחשבה נוספת, חשבתי לעצמי שלמרות ההבדלים, יש הרבה מהמשותף. חוט השני עובר בין לוחמי המילואים של אותם הימים לבין חיילי המילואים של ימינו - כאז כן כיום, חיילי המילואים מהווים מיעוט קטן הנותן ממרצנו ומזמנו, תוך כדי סיכון אישי וללא בקשה לקבל דבר בחזרה. חיילי המילואים גדלו וחונכו על אחוות הלוחמים וסיפורי הקרב וההקרבה שעיצבו יקיריכם בגופם ובדמם. על הבסיס הזה הם פועלים שנים רבות, למרות שמרבית החברה הישראלית אינה משתתפת בנטל ואינה מעריכה את פועלם. לדוגמה - אם עוברים מספר חודשים ללא שירות מילואים, מועברות אליי פניות ובקשות שבתור המג"ד מחובתי לארגן להם איזה סיור או אימון קטן, לא יכול לעבור כל כך הרבה זמן בלי מילואים... במבצע "עופרת יצוקה" בעזה, היו חיילי הגדוד שלנו הראשונים להיקרא, הראשונים להתייצב והיוו את גדוד השריון במילואים היחיד שהשתתף במבצע. במבצע "צוק איתן" האחרון גויסו רק מפקדי הגדוד ואני נאלצתי לענות לעשרות טלפונים של חיילים ששואלים ומתחננים לבוא ולהתארגן ללחימה. נמצאים בגדוד עשרות לוחמים ותומכי לחימה שקיבלו לאחרונה אגרת המבשרת להם על "פטור משירות מילואים" לקראת גיל 40, מיד הם התקשרו אליי ואל המ"פים ומחו על החוצפה שבשליחת אגרת הפטור וסיפרו לי שהם "קרעו אותה" ומבחינתם הם ממשיכים להתנדב עם חבריהם.

מכאן, אני יכול לומר לכם, משפחות יקרות ולוחמי גדוד 87 הוותיקים - המורשת שהותירו אחריהם דניאל, יוסף, שלמה ויחיא זיכרונם לברכה, לא נמוגה ולא התעמעמה עם השנים, היא נר לרגלינו וזרקור המאיר את דרכנו. אני מתחייב בפניכם שחיילי המילואים של חטיבה 14 בכלל ושל גדוד 87 בפרט, ממשיכים את דרכם של הנופלים, הפצועים והשורדים של המלחמה ההיא בחורף 73' ונכונים למסור את נפשם על הגנת העם והארץ, בכל מקום ובכל עת.

שלכם, באחוות נצח ובהערכה רבה.

 

מג"ד 87 כיום, סא"ל (במיל') גלעד שפירא נושא דברים

 

האח השכול עודד עולה על הטנק כצעד של זיכרון והנצחה

 

ספרות המתכת המרותכות של צ-817832

 

 

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל