קישורים מפת האתר

1 באוקטובר 2009: בעקבות הגדוד האבוד

"תחנות שקמה, כאן משנה. מי נשאר? עבור", זעק הקשר בליל הקרבות בחווה הסינית. בגדוד הסיור המשוריין 87, לא היה מי שיענה לקריאה. שלושים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים יצא הרופא הגדודי, קצין לשעבר בצבא הדני, במבצע אישי להנצחת הכוח שבלם את המצרים.


נועה בן-אהרון ויותם לאור (מאתר זרוע היבשה)


"תחנות שקמה, כאן משנה. מי נשאר? עבור", זעק הקַשָּר בליל הקרבות בחווה הסינית. בגדוד הסיור המשוריין 87, לא היה מי שיענה לקריאה. לאחר שנהרגו 45 מלוחמיו פורק גדוד המילואים החדש ושמו נמחק מהסד"כ ומהזיכרון. שלושים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים יצא הרופא הגדודי, קצין לשעבר בצבא הדני, במבצע אישי להנצחת הכוח שבלם את המצרים בסיני. להיות ישראלי, הגרסה הכואבת חידת ההוויה הישראלית היא אחת המסקרנות בעולם. פוליטיקה שסועה, מלחמה פעם בעשור, עליות גדולות, דתות משפיעות ומעל לכל תחושת האחדות. "הופתעתי מהחום של הישראלים", אומר כמעט כל זר שנוחת בארץ, "כולם מדברים כאן עם כולם".

כך הרגיש גם דן כצנלסון, יהודי דני, שבחר לעלות לארץ בתחילת שנות ה-70. כצנלסון נולד לתוך מלחמת העולם השנייה (1941) וכשהיה בן שנתיים הוברחה משפחתו על ידי המחתרת הדנית מדנמרק לשבדיה. בבגרותו למד רפואת שיניים בקופנהגן ובגיל 21, עוד לפני מלחמת ששת הימים, החליט הסטודנט היהודי להעביר את ארבע שנות הלימוד האחרונות באוניברסיטה העברית. זאת בעקבות ביקור בארץ במסגרת משלחות נוער מסקנדינביה.

בשנים ששהה בארץ פגש את עמליה, אשתו לעתיד, אחרי שתפסה טרמפ במכונית הספורט המפוארת בה נהג ("באותו יום התקשרתי הביתה והודעתי שפגשתי את אשתי, רק שהיא עוד לא יודעת זאת"). השניים נישאו, הביאו לעולם את אילת וחגית וחזרו למולדתו. שם התגייס לצבא המלכותי הדני והתמנה לקצין רפואה בדרגת סג"ם.




עלייה ולימודים
בשנת 1969 החליטה המשפחה הצעירה לחזור לישראל. כצנלסון, פשט את מדיו הירוקיםאפורים, כדי להמשיך וללמוד פה רפואה כללית. כמה חודשים לאחר סיום לימודי הרפואה הגיע לכצנלסון בן ה-31 צו גיוס מהצבא. בשל גילו המבוגר יחסית ומכיוון שהיה בעל משפחה, התבקש להתגייס לשלושה חודשים בלבד ובתנאי קבע.

"במאי 1973 הוקם גדוד 87, גדוד סיור משוריין של מילואימניקים באוגדה 143. אני הוצבתי להיות הרופא השני שלו" הוא נזכר בהתרגשות בזמן שהוא שותה קפה של בוקר בביתו בקיסריה. "רציתי להיות הרופא הראשון של הגדוד. הרגשתי שלהיות חייל לוחם זה כרטיס הכניסה שלי לחברה הישראלית. אז עבדתי קשה מאוד במשך תקופת האימונים ובסופם בחרו בי להיות הרופא הגדודי".

גדוד 87 שילב טנקים (פטון M60-A1) נגמ"שים (M-113) וג'יפים. כל פלוגה משוריינת הורכבה משתי מחלקות טנקים ושתי מחלקות נגמ"שי סיור ובסך הכול מנה הגדוד 24 טנקים ו-36 נגמ"שים. המג"ד בנצי כרמלי והמ"פים היו קציני שריון. סגניהם היו קציני סיור. בקיץ 1973 מונה אלוף (מיל') אריאל שרון למפקד האוגדה והגדוד השתתף בתרגיל אוגדתי.

"היה מתח באוויר וידעתי שהולכת לפרוץ מלחמה, אמרו לנו שהיא צפויה בסתיו", משחזר כצנלסון את החודשים הראשונים. "הייתי חייל ב'צבא השוקולדים הדני', ונכנסתי לעולם של הצבא הישראלי מתוך מחשבה שכך אוכל באמת להיות שייך. בתור בן למשפחה ציונית גם האידיאולוגיה דחפה אותי".



טנק המג"ד ברום ז"ל, שנהרג בחווה הסינית


מלחמה מפתיעה

מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו בביתו בקרית אונו, במהלך חופשת חג. "התקשר אלי הסמג"ד ואמר לי לבוא, כי יש מלחמה. הוצאתי את החובש הגדודי שלי באמצע תפילה בבית הכנסת ונסענו לשדה תימן, שם היה הציוד הרפואי. מפליא, ציוד רפואי היה בשפע, אבל מא"גים לא היו בכלל והטנקים החדישים היו חסרים את הזיווד הנדרש".

ביום השני ללחימה תפס הגדוד את הגזרה המרכזית מול התעלה. למחרת, ב-8 באוקטובר התפרס הגדוד ברכס הגבעות החוֹליות "חמדיה" - "כישוף" מול דיר סוויר. בעקבות פקודה מאלוף פיקוד דרום החלה האוגדה לנוע דרומה אל עבר ארמיה 3 המצרית. אלא שמפקד האוגדה צפה התקדמות מצרית לאזור ולכן הורה לגדוד הסיור 87 להישאר במקומו ולהחזיק ברכס "חמדיה"-"כישוף". בקרב בלימה קשה מול המצרים ספג הגדוד את ההרוג הראשון - המג"ד בנצי כרמלי ז"ל, שהיה חשוף בצריח.

"הביאו אותו אלי ומתוך כיס החולצה שלו נפלו לתוך ידיי מצית וקופסת סיגריות. אני לא אשכח את הרגע הזה שבו הבנתי שיש מלחמה. אני לא יכולתי להציל אותו וכל מה שנותר מהמפקד שלנו זאת קופסת סיגריות. פתאום הסג"מ הזר הבין שהוא נמצא בלב האש".

את המג"ד ההרוג החליף רס"ן יואב ברום והגדוד כולו הוכפף לחטיבה 14 בפיקודו של אל"ם אמנון רשף. ב-14 באוקטובר החלה התקפה מצרית אווירית וארטילרית על אוגדה 143 הישראלית. בקרב השריון בשריון הצליחה האוגדה הישראלית להשמיד כ-250 טנקים מצריים, עשירית מהם הושמדו על ידי גדס"ר 87.

כצנלסון: "מצאתי את עצמי מטפל באנשים על הכבש הפתוח של הנגמ"ש במקום בפריסת תאג"ד מסודרת, כי הצורך בטיפול להצלת חיים היה מיידי. אני לא יודע בכמה אנשים טיפלתי ביום ההוא. אולי עשרות, אולי יותר. באמצע ניתוח, אמר לי החובש הבכיר שאני חייב להפסיק לשרוק. בעבר, כשהייתי מנתח בבתי החולים, הייתי שורק מתוך הרגל, כאילו מרגיע את עצמי. פתאום זה כבר לא כל כך התאים. ככה הרגשתי. שונה מכל דבר שחוויתי. ראיתי את עצמי כמו בסרט, לא חושב באמת על מה שאני עושה, אלא דובק בפעולות הפשוטות".



למחרת הפסקת האש, איסמעילייה. כצנלסון (במשקפים כהים) וחבריו לגדוד


לקראת הצליחה

למחרת, בערב ה-15 באוקטובר, החל מבצע "אבירי לב", המבצע לצליחת תעלת סואץ. משימת הצליחה הוטלה על האוגדה של שרון ועל כוחות הנדסה של פיקוד דרום. לפני היציאה לשטח דיבר המח"ט רשף עם לוחמי הגדוד שהצטרפו לחטיבתו שבוע לפני כן. "היו שם הרבה מילים על שליחות ומילים יפות אחרות, אבל זה היה נאום התאבדות", זוכר כצנלסון.

לא פחדת?

"פחדתי נורא. זה היה אולי רגע הפחד היחיד שהיה לי שם, יותר נכון היחיד שהרשיתי לעצמי להרגיש. מה עושה ילד מקופנהאגן במקום הזה? שמישהו ייתן לי חבל לצאת החוצה. אבל ברגע שהתחילו לירות עלי -יותר מהכול התרגזתי. לא היה מקום לפחד. זה היה לילה נוראי. אולי הלילה החשוך בחיי".

הלילה ההוא שבין 15 ל–16 באוקטובר היה הלילה הגורלי בתולדות הגדוד. בקרב על פתיחת צירים באזור החווה הסינית נהרגו 25 מלוחמי הגדוד, בהם מפקדי פלוגות והמג"ד החדש רס"ן ברום ז"ל. "היה אז דבר נורא שנקרא 'פינוי לפנים'. אם אי אפשר לפנות פצועים לאחור, אז לוקחים אותם יחד איתנו לתוך האש. בתוך הנגמ"ש, השכבה התחתונה היתה מערום של גופות החללים, מעליהם שמיכות ועל השמיכות שכבו הפצועים. ככה, בערימות. ואני מחזיק להם את היד, בעודי מפקד על הנגמ"ש, ומשקר להם שיהיה בסדר עד שהם מתים. בבוקר, נותרנו כלים בודדים וחיכינו לראות מתי כולם באים, אבל הטנקים שלנו כבר לא הגיעו".



אל"ם ללא קורס קצינים. כצנלסון בביתו


פירוק הגדוד

בהעדר מחליפים מתאימים לפיקוד על מסגרת שריון חדל הגדוד מלתפקד כמסגרת לוחמת. "תחנות שקמה, כאן משנה. מי נשאר? עבור", הייתה הקריאה הנואשת ברשת הקשר הגדודית, שבישרה על סופו של גדוד הסיור החדש. באותם רגעים נעלם המספר 87 מטבלאות הסד"כ בחמ"לים. יחידות הגדוד המפורק צורפו ליחידות אחרות בגזרה. הנגמ"שים ומחלקת הרפואה צורפו לגדוד 184 והטנקים לגדוד 79. הם השתתפו בהמשך הקרבות מעבר לתעלה. בזמן הפסקת האש הוקם מחדש גדוד 87, אך הפעם כיחידת סיור קלה על בסיס נגמ"שים וג'יפים. הגדוד היה הראשון בצה"ל שקיבל טילי נ"ט טאו מותקנים על גבי ג'יפים. עם הנסיגה מהשטח שנכבש ממערב לתעלת סואץ ("אפריקה") פורק הגדוד. הטנקיסטים פוזרו בין יחידות השריון של האוגדה, רוב אנשי הנגמ"שים עברו לפלוגת הסיור של חטיבה 421.

מילואים ארוכים

בתום המלחמה חתם כצנלסון שלוש שנות קבע כרופא ביחידות קרביות. בהמלצת האוגדונר שרון קיבל דרגות קצונה ללא קורס קצינים עקב אומץ הלב שהפגין בלחימה ותרומתו לפעילות. "נתפס לי הצוואר מרוב שהסתכלתי על כתפיי עם הדרגות. הרגשתי שזהו סוף סוף כרטיס הכניסה שלי למועדון ישראל". אחרי שלוש שנים חזר לאזרחות ("להכיר מחדש את משפחתי") והמשיך בשירות מילואים פעיל. באחת השנים שירת מאה ימים במילואים. הוא נטל חלק במלחמת לבנון הראשונה והמשיך בתפקידים שונים בחיל הרפואה וכרופא ביחידות קרביות, וקודם עד לדרגת אל"ם.

על שירותו הצבאי הוא מספר בגאווה בלתי מוסתרת. "לא פחדתי בזמן האש", הוא מציין שוב ושוב ומבהיר כי המנוע שלו היה הרצון להיות חלק מהחברה הישראלית. "אני לא מתחרט לרגע. יכולתי לחיות חיים נוחים בקופנהגן, אבל שם בטח לא הייתי קצין מצטיין".

למען המשפחות

אלא שלא הכול הלך על מי מנוחות. "הכאב האמיתי התחיל שנים אחר כך. בכנס במלאות 25 שנים למלחמת יום כיפור. ברחבה של קבלת הפנים לא היה אוהל לגדוד שלנו, אלא רק של גדוד 9210, אליו צורפנו מאוחר יותר. גם בכנס 30 שנים למלחמה, הגדוד לא צוין, הוא נמחק. אף אחד אצלנו, פרט למג"דים שנהרגו, לא קיבל עיטורים או צל"שים, פשוט כי לא היה מי שימליץ. כולם נהרגו. 45 איש מהגדוד נהרגו במלחמה הזו אבל המורשת נעלמה בגלל שאיבדנו זה את זה".

לאחר כנס 30 השנה למלחמה החליטו כצנלסון וכעשרה מוותיקי הגדוד לעשות מעשה ולאתר את אנשי הגדוד. הוא חרש עם אשתו את הארץ מצפון לדרום בבתי הלוחמים שזכר. "איתרנו את כל מי שיכולנו. הדבר העיקרי שכאב לי היה שהמשפחות השכולות לא ידעו איך אהוביהן נהרגו. עזרתי להם".

בשנת 2005 ערך כצנלסון כנס לגדוד, שם שיחזר עם חבריו את נאומו של המח"ט. "לאלוף רשף היו דמעות בעיניים כשהוא שמע את זה והאמת, שהיה קשה. אנשים מצאו זה את זה והמשפחות ידעו מה קרה ליקיריהן דרך הסיפורים של אלו שהיו איתם ברגעים האחרונים. אלה מאיתנו שנפגעו מהטראומה ולא הצליחו להשתקם, קיבלו לפתע תמיכה מהחברים הישנים. אחד מהם הצלחנו אפילו להציל מחובות כלכליים. זה הגדוד שלנו, או לפחות מה שנשאר ממנו. זהו הגדוד האבוד".

גודל המעמד

"ודאי שאני זוכר את הנאום שנתתי שם", נזכר מח"ט 14 אלוף (במיל') אמנון רשף, לימים מפקד גייסות השריון. "התחושה אז, מול הלוחמים בקרבות, הייתה תחושה של שליחות וביטחון ביכולת שלנו להביא להישגים. אני הבהרתי ללוחמים שהניצחון בטוח, אבל זה לא יהיה כהרף עין.

"ערב לפני אותו נאום לגדוד התנהל קרב השריון נגד שריון בו השמדנו טנקים מצרים רבים. היה ברור לי שאחרי קרב כזה, בפעם הבאה שנתקוף נוציא אותם מאיזון ומשיווי משקל והם יפסיקו לעבוד ע"פ התרגולות השבלוניות שלהם, וזה יקנה לנו את הניצחון והיתרון. ראיתי כבר את תחילתו של הסוף, וידעתי שאנחנו שאנחנו לקראת השלב הבא של הלחימה בו נגבר על האויב. צריך לזכור, הרי המצרים הם שיזמו את המלחמה ותפסו אותנו מופתעים, והקרב ההוא סימל הרבה ונתן לנו כוח. אבל אף אחד מאתנו לא ציפה ולא העריך שהקרב יהיה קשה כפי שהיה.

"כששמעתי את הנאום בכנס של הגדוד התרגשתי מאוד, למרות שידעתי שישמיעו אותו באותו ערב. בכל זאת, זה היה נאום משמעותי עבורי. בעת המלחמה, הייתי בן 35. היום ילדיי מעבר לגיל הזה, ואני שואל את עצמי מאיפה לקחתי את האומץ והכוחות לדבר בצורה כזו מול הלוחמים. להרגיע, להיות בעל כזה ביטחון. בכל פעם שאני מקשיב לשחזור הנאום, אני מצטמרר מהתרגשות ומההבנה היום, של מה היה אז גודל המעמד".

להיות ישראלי

היום, כצנלסון מנהל אתר אינטרנט שמספר על הגדוד, מעדכן אותו מדי פעם בתמונות, סיפורים וזיכרונות מהעבר. את המדים הדנים הישנים מעטרים קישוטים ילדותיים שענדו בנותיו על הז'קט, שהפך מזמן לתחפושת פורים. לוחמי גדוד 87 מצאו זה את זה לפני המלחמה ומצאו את עצמם מחדש אחריה. ולוחם אחד גם קיבל את מה שתמיד רצה, להיות ישראלי.

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל