קישורים מפת האתר

7 ביולי 2011: "צליחה: 60 שעות באוקטובר 1973" מאת עמירם אזוב

עד היום נותרו היבטים רבים בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום כיפור שנויים במחלוקת ונתונים לפרשנויות. "צליחה" של עמירם אזוב, הוא המחקר המקיף ביותר על המערכה שהייתה מהקשות בתולדות צה"ל


אורי בר-יוסף (מעיתון הארץ, 6 ביולי 2011)

(עמירם אזוב. הוצאת דביר, 317 עמ', 89 שקלים)


צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים הייתה אחת המערכות הקשות, החשובות, והשנויות במחלוקת ביותר בתולדות מלחמות ישראל. בקרבות הלילה הראשון של המבצע, ששם הקוד שלו היה "אבירי לב" (15-16 באוקטובר 1973), איבדה חטיבה 14 בפיקודו של אל"מ אמנון רשף 120 לוחמים. 62 נוספים נפצעו. בתולדות צה"ל לא שילמה אף חטיבה מחיר דמים כה יקר בפרק זמן כה קצר. בלילה שלמחרת איבד גדוד 890 בקרבות "החווה הסינית" 41 מלוחמיו ויותר מ-100 נפצעו. בארבעת ימי מערכה נהרגו 450 לוחמים ו-1,200 נוספים נפצעו. זה היה המחיר ששולם כדי להשיג את התפנית האסטרטגית בחזית הסואץ. התפנית אכן הושגה.


מלחמת יום הכיפורים, הנחת גשר על תעלת סואץ. עיכוב של 48 שעות. תצלום ארכיון: דובר צה"ל


קרבות הצליחה עמדו גם במוקד "מלחמות הגנרלים" וקרבות ההיסטוריונים. גרסתו של אריאל שרון, מפקד אוגדה 143 שנשאה בעיקר עול ההבקעה והקמת ראש הגשר, ואשר נכתבה על ידי העיתונאי אורי דן שישב בזחל"מ הפיקוד שלו ועל ידי שרון עצמו באוטוביוגרפיה שלו (שבאופן מוזר יצאה באנגלית אך לא תורגמה עד היום לעברית), עומדת מול גרסת אברהם אדן "ברן", שפיקד על אוגדה 162 שצלחה לגדה המערבית של התעלה; וזו של חנוך ברטוב, שכתב את הדברים מנקודת ראותו של רמטכ"ל המלחמה, דוד אלעזר; והדי קרבות הצנחנים שלחמו ב"חווה הסינית" האפילו במידה רבה על לחימה לא פחות הרואית שניהלה חטיבה 14. לא פלא לכן שהיבטים רבים של מערכה זו נותרו שנויים במחלוקת עד היום.

הד"ר עמירם אזוב שקד במסגרת מחלקת ההיסטוריה של צה"ל במשך יותר מעשר שנים על חקר המלחמה בחזית הדרום. ספרו מציג רק חלק מהפרויקט הזה והתוצאה אינה מביישת את המאמץ. "צליחה" הוא המחקר המקיף, המדויק והמוסמך ביותר שיצא עד היום על המערכה שהייתה מהקשות בתולדות צה"ל.

הספר נפתח בתיאור הדילמה האסטרטגית בחזית הדרום בסוף השבוע הראשון של המלחמה. מצד אחד, הייתה הערכת מפקד חיל האוויר הני פלד כי המשך שחיקת החיל יביא בקרוב למצב שבו לא יוכל לספק תמיכה למהלך צליחה רחב היקף. מצד שני, היה חשש שניסיון צליחה, קודם העברת רוב השריון המצרי לצד המזרחי של התעלה, עלול להסתיים בכישלון וליצור מצב שבו לא יוותר לצה"ל מספיק כוח כדי להגן על ישראל. קבינט המלחמה של גולדה מאיר שישב על המדוכה ב-12 באוקטובר נטה לכן להסכים להפסקת אש במקום, שמשמעותה הודאה בתבוסה בחזית הדרום. אולם אז הגיע מידע קריטי מהמוסד שהמצרים החלו בהכנות לחידוש המתקפה. ההחלטה שהתקבלה הייתה להמתין למתקפה, להביסה ואז לעבור למתקפת נגד. ואכן התבוסה שנחלו המצרים במתקפת 14 באוקטובר היא זו שאִפשרה את היציאה למבצע הצליחה.

אזוב מיטיב לתאר את הקשיים שהיו כרוכים במבצע המורכב: לצה"ל לא היה ניסיון בצליחת מכשול מים; בניגוד לכל התכנונים המבצע לא החל מקו המים עצמו אלא קילומטרים משם והבקעת המערך המצרי וטיהור מרחב הצליחה הפכו למאמץ העיקרי; כל התנועה אל ראש הגשר התנהלה בלילה הראשון בציר יחיד, מה שיצר פקק תנועה אדיר; והיחידות שהתאמנו בהבאת הגישור לקו המים לחמו במקום אחר ואלה שביצעו זאת בסופו של דבר הסתבכו בשל היעדר ניסיון. כתוצאה מכך, הגשר הראשון, גשר הדוברות, הונח על התעלה 48 שעות לאחר תחילת המבצע והגשר השני, גשר הגלילים, 33 שעות מאוחר יותר. על פי תוכנית "אבירי לב", שני הגשרים היו אמורים להפוך למבצעיים בליל המלחמה הראשון.

עיקר הספר עוסק בלחימה על כיבוש מרחב הצליחה - המשימה שבה נשאה בעיקר אוגדת שרון. כאן, אזוב מנתב את דרכו בין כל רמות המערכה ובניגוד לרוב הספרים שנכתבו עד כה על פרק זה של מלחמת יום הכיפורים ואשר התמקדו בהיבט אחד שלו, אזוב שוזר סימולטנית וביד בוטחת את חלקן של כל היחידות למקשה אחת: לחימת הטנקים של חטיבה 14 בצומת "לכסיקון" ו"טרטור" בלילה הראשון, שבו אבדו 56 טנקים, והמחיר הכבד ששילם באותו לילה "כוח שונרי" על ניסיון הפריצה של הצומת; תנועתה האטית והנחושה בציר הפקוק של חטיבת המילואים של הצנחנים, שנועדה לצלוח ראשונה ולכבוש את ראש הגשר בצד המערבי של התעלה; התקלות הבלתי נמנעות בהבאת ציוד הגישור אל קו המים, שיחד עם הכישלון המתמשך בחיסול החסימות על ציר "טרטור" שיבשו לחלוטין את לוח הזמנים המקורי של המבצע; הניסיון להשתלט על הציר באמצעות צנחנים במקום טנקים שתוצאתו היתה הקרב הטראגי של גדוד 890 ב"חווה הסינית"; הדאגה הבלתי פוסקת שבשל העיכוב בהנחת הגשרים יהיה צורך להחזיר את הכוח שכבר פעל מערבית לתעלה; והסיום המוצלח של המערכה, כאשר גשר הדוברות הוקם ואוגדה 162 החלה לעבור עליו ולבצע את משימתה המקורית, כיתור הארמיה השלישית המצרית.

אותו סך של גורמים המשבשים כל תוכנית קרב (מה שנקרא בתורת המלחמה "החיכוך הקלאוזוביציני") שיחק תפקיד מרכזי בקביעת מהלך המערכה. לא זו בלבד שללוחמים חסר מודיעין מבצעי טוב, אלא שבלא מעט מקרים הפיקוד הבכיר התקשה לקרוא נכונה את תמונת הקרב. קושי זה נבע לא רק מתנאים מבצעיים מורכבים, אלא גם מחוסר האמון שהלך וגבר בין שרון, שעל אוגדתו הוטלו משימות שבדיעבד התבררו ככבדות ממידת כוחה, לבין שאר מפקדי המערכה שחשדו בו, לעתים בצדק, באי אמירת כל האמת. אזוב מתאר בפרוטרוט את החיכוך הזה, בחלק מהמקרים תוך שימוש במקורות שעד היום לא נעשה בהם שימוש. באחד מאלה תוהה משה דיין, כמה שעות לפני שהחל הקרב ב"חווה הסינית", מדוע צריך לשלוח את גדוד 890 למשימה מסוכנת זו כאשר "מטוס אחד עם סי-בי-יו" (פצצות מצרר) יכול להשיג תוצאות דומות. למרבה הצער, הערה מיניסטריאלית זו לא התקבלה - המחיר ששילמו הצנחנים היה כבד.

אבל בסופו של דבר צה"ל השלים את המשימה. ההישג הזה, נגד כל הסיכויים, היה לא רק תוצר של הרמה המקצועית הגבוהה של חיילי המילואים והסדיר, בעיקר של הטנקיסטים, אלא גם ובעיקר של רוח הלחימה וערך הדבקות במשימה, ובמילותיו של אזוב: "גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו - צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת האש". ואכן, צה"ל שמצטייר מספרו ומכל מה שידוע על מלחמת יום הכיפורים בכלל, היה כנראה הצבא הטוב ביותר שעמד אי פעם לרשות מדינת ישראל.

שלושה דברים הופכים את "צליחה" לספר יוצא דופן באיכותו. הראשון הוא המומחיות. שנות המחקר הרבות שעשה אזוב במחלקת ההיסטוריה של צה"ל הפכו אותו לבר הסמכא בישראל בנושא הצליחה ומה שקדם לה. השני הוא עושר המקורות. לרשות אזוב עמדו, ככל הנראה, המקורות הטובים ביותר שאפשר למצוא על אירועי אותם ימים, מקורות שכל חוקר אחר יכול רק לחלום עליהם, והוא עשה בהם שימוש ראוי, אף כי לא תמיד נתן להם את הערת המקור הדרושה. השלישי הוא היעדר פניות. אזוב הוא היסטוריון אובייקטיבי, ובספר אכן ניכר מאמץ להציג את המערכה על כל צדדיה מבלי להעדיף נראטיב אחד על פני האחר. התוצאה הכוללת היא התיאור המוסמך ביותר עד היום של מערכת הצליחה וספר שיעמוד במבחן הזמן עוד שנים רבות.

אי אפשר לסיים ביקורת זו בלי להתייחס למחלוקת שעוררה הוצאת הספר בין המחבר למחלקת ההיסטוריה של צה"ל. כאמור, הספר נשען על מחקר רב שנים שעשה אזוב במחלקה ושבמסגרתו כתב כמה כרכים על המלחמה בחזית הדרום. ראש מחלקת היסטוריה, הפרופ' אלון קדיש, מצא משום מה שהמחקר דורש תיקונים. אחרי שאזוב לא קיבל את הדרישה לבצעם, הוחלט לא להפיצו למרות תרומתו הרבה לחקר המלחמה. זה אינו מקרה חריג. חרף העניין שמלחמת יום הכיפורים מעוררת עד היום בציבור הישראלי, מחלקת ההיסטוריה של צה"ל לדורותיה וגורמים שונים בצה"ל מונעים באופן שיטתי כל פרסום מוסמך על המלחמה ומקפידים לשמור את המונופול שיש להם על החומר הגנוז בארכיוניהם. כתוצאה מכך, כמעט כל מה שהתפרסם עד היום על המלחמה הוא ספרות עיתונאית, בחלקה טובה יותר ובחלקה פחות, וזיכרונות אישיים. אלה לא נסמכו על מחקר שיטתי ומסודר שנשען על מקורות מוסמכים.

המאמץ המושקע במניעת פרסומים מוסמכים, אובייקטיביים ואיכותיים על מלחמת יום הכיפורים עומד בניגוד לעניין הציבורי שיש בה. הגיע הזמן שצה"ל ישחרר לציבור הרחב, בחלקו בוגרי אותה מלחמה ששילמו עליה מחיר כבד, את כל החומר הרלוונטי שאגור במחסניו. סודות ביטחוניים גדולים אין שם. אבל פוטנציאל למחקרים איכותיים, כמו שמוכיח ספרו של עמירם אזוב, יש ויש.

פרופ' אורי בר-יוסף מלמד במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. ספרו "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" ראה אור בהוצאת זמורה-ביתן.




חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל