קישורים מפת האתר

11 באוקטובר 2012: סא"ל (במיל') מוני ניצני ז"ל - גיבור ישראל
סמל מחלקה ומפקד זחל"ם מוֹנִי (שלמה) ניצני היה חייל צעיר בצנחנים במבצע קדש (1956) שנטל זחל"ם באחת השעות הקשות ביותר שאליו נקלע גדודו במעבר המִתְלֶה וחילץ פצועים תחת אש תופת. על כך זכה בעיטור הגבורה. על לחימתו במלחמת יום הכיפורים, והוא מג"ד 79 בשריון, זכה בעיטור המופת. ב-6 באוקטובר 2012 הלך לעולמו. הובא למנוחת עולמים בהר הרצל בירושלים ביום 9 באוקטובר 2012.


ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר



חייל נקלע לקרב כגרגר חול אשר סופה שטפה את מקום רבצו. רגע חולף והוא עשוי להימצא בעין הסערה. בעוד גרגר החול נסחף במערבולת העזה, יכול החייל להשפיע, אולי כמלוא הנימה, על מצבו בסערת הקרב; אך אין הוא יודע היכן ומתי ינחת כשוך הסערה, ואם שלם ינחת או מרוסק אברים. פעמים לא מעטות יקרה כי הנוחת הוא דמות אחרת מזו שנסחפה לסערה בראשיתה. מכאן ואילך משתנים חייו לבלי הכר. סמל מחלקה ומפקד זחל"ם מוֹנִי (שלמה) ניצני היה חייל צעיר בצנחנים במבצע קדש (1956) אשר נטל זחל"ם באחת השעות הקשות ביותר שאליו נקלע גדודו במעבר המִתְלֶה וחילץ פצועים תחת אש תופת. על כך זכה בעיטור הגבורה. במלחמת יום הכיפורים (1973) מוני הוא כבר סגן אלוף ומפקד גדוד הטנקים המפורסם 79, בגזרה שמול העיר איסמעילייה. הכוח שבפיקודו ביצע התקפות חוזרות ונשנות על ראש הגשר שהוקם בגזרה, וכך שיבש את מאמץ הצליחה המצרי ותרם לבלימתו. המג"ד מוני ניצני לא שכח את מורשת הסמל מוני ניצני. חרף האש הכבדה של האויב, הוא השקיע מאמצים רבים בפינוי הנפגעים ולא חדל מכך עד שנפצע קשה בעצמו. רסיק אוויר חדר לראשו וריסק את האונה הימנית האחורית. הרופאים הגדירו את פציעתו כ"אנושה" והתקשו תחילה לאפיין את מכלול תוצאותיה: אובדן זיכרון חלקי, אובדן התחושה המרחבית, חסימת שדה הראייה השמאלי, מצבי רוח משתנים, התקפי זעם ופגיעות נפשיות, מחלת הנפילה. על כושר מנהיגותו, על עמידתו האיתנה במלחמת יום הכיפורים, על אומץ ליבו וקור רוחו, שנסכו ביטחון בְּקֶרֶב פיקודיו וחיזקו את רוחם, ניתן לו עיטור נוסף - עיטור המופת.
גיבורי המלחמות ואיתם לוחמים מן השורה נמוגים והולכים, ועדיין איננו יכולים לשבת לבטח "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ", ככתוב בספר מלכים א' ובספר מיכה.


סא"ל (במיל') מוני (שלמה) ניצני ז"ל

סא"ל (במיל') מוני (שלמה) ניצני ז"ל, היה בין הבודדים בצה"ל שזכו בעיטור הגבורה ובעיטור נוסף, עיטור המופת, ושניהם על פעילות הרואית בקרב. במלחמת יום הכיפורים, לפני 39 שנים, בעת שהיה מפקד גדוד הטנקים 79, נפגע מוני ז"ל פגיעה קשה מאוד בראשו שהותירה אותו לשארית חייו נכה ובעל השפעות לוואי קשות. בכול אותן שנים לאחר הפציעה הקשה במלחמת יום הכיפורים, נאבק מוני ללא לאות על שפיותו ועל חיים תקינים ככל שאפשר.
מוני ניצני ז"ל מת מקריסת מערכות בשבת, 6 באוקטובר, 39 שנים בדיוק לאחר שהוביל את גדוד 79 של השריון בגזרה המרכזית של סואץ, במאמץ נואש לבלום את הכוחות המצריים שצלחו לסיני. נערכה לו הלוויה צבאית בהר הרצל בירושלים בהשתתפות רבים מפקודיו בעבר, חברים ובני משפחה. השתתפו גם האלופים במילואים אמנון רשף שהיה מפקד חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים, שגדודו של מוני ז"ל סופח אליו, ועמרם מצנע שהיה מגד 196 באותה מלחמה שבהמשכה קלט את שרידי גדודו של מוני ז"ל.
"רצית הרבה ויכולת מעט. חלמת ולא יכולת להגשים. לא החמצת אף מהמורה, לחמת את מלחמת החיים בידיים כבולות. למרות זאת הגשמת חלום האיכרוּת במשק והקמת חממת גרברות מפוארת. זכית לִשְׁנוֹת אהבה אינסופית וסוערת עם זוהר עד שכָּלְתָה. הגנת על בנך מיכאל, לא השארת אותו פצוע בשטח עד שכָּלַה. אהבת את תלמה וזכית לאהבה גדושה ממנה עד שלא יכולת עוד." כך ספד לו בהלווייתו זאב פרל, פקודו בגדוד 79.
הבאנו מן ההספדים למוני ניצני ז"ל, בהלווייתו הצבאית שהתקיימה בהר הרצל בירושלים ביום 9 באוקטובר 2012.


הספדים לסא"ל (במיל') מוני (שלמה) ניצני ז"ל

מדברי אלוף (במיל') אמנון רשף, מפקד חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים שאליה צורף גדודו של מוני
מלחמה הינה אירוע מכונן שבו נחשף האדם במלואו, ללא כחל ושרק. הכרתי את מוני היכרות שטחית בטרם המלחמה, אולם ניתן היה להכירו היטב בשעות הלחימה. גדוד 79 בפיקודו של מוני, הוכפף לחטיבה 14 ביום הכיפורים אחר הצהרים. באותה יממה, מעת הגעת הגדוד לקו התעלה ועד לפציעתו הקשה של מוני, יצא לי להכירו היטב. מוני פקד על הכוח שעמד לרשותו, תוך גילוי מנהיגות, שליטה וקור רוח. דאגתו הייתה נתונה לחיי חייליו. הזדמן לי להאזין לפני זמן מה לתעבורה ברשת הקשר באותן שעות גורליות, שבהן עמדנו מעטים מול רבים, והתרשמתי עמוקות מאותן תכונות. זאב, רמי ועפר תיארו את מנהיגותו של מוני ולכן לא אחזור על דבריהם.
מוני נלחם מלחמה כפולה. הלחימה אחת בחולות סיני ומלחמה נוספת לאחר היפגעותו. פציעתו של מוני הייתה קשה מאד והוא נלחם על השתקמותו בצורה נפלאה. היה זה מאבק קשה, אך לא איש כמוהו יירתע.
מוני היה לוחם וחקלאי - מלח הארץ.
לא ניתן לדבר על מוני מבלי לציין את סבלותיו. היו לי שיחות ליליות ארוכות עם מוני בעת משברים קשים - שיחות שלא זה המקום לפרטן. סיפורו של מוני הינו סיפורו של איוב במהדורה ישראלית.
מוני, פקודיך וחבריך לנשק ניצבים עתה ליד קברך הרענן לחלוק לך כבוד אחרון ומביעים את הערכתם למנהיגותך ולאישיותך.
יהי זכרך ברוך!


מדברי אל"ם (במיל') רמי מתן, שהיה מ"פ ז' בגדודו של מוני
הקרב נגמר, מוני ניצני הלך לעולמו.
מוני שסימל עבור כולם נחישות, גבורה, וניצחונות - לא עמד בקרב חייו האחרון ונפטר בבית החולים בבוקרו של 6 באוקטובר 2012, 39 שנה לאחר פציעתו הקשה במלחמת יום הכיפורים. מי שהיה עבור כולנו מג"ד 79, החל את דרכו בצנחנים והשתתף בקרב הקשה במיתלה במלחמת קדש. בקרב זה חילץ מוני פצועים תחת אש וזכה בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר.
לאחר מסלול ארוך בצנחנים הגיע מוני לשריון כשהוא מבוגר יחסית ועם ניסיון רב משל הסובבים אותו. פגשתי אותו לראשונה בקורס מ"פים בשנת 1972. אנו הצעירים בחבורה וחסרי הניסיון למדנו ממנו ומניסיונו  הצבאי העשיר. בשנת 1972 קיבל את הפיקוד על גדוד השריון 79, לא לפני שעבר הסבה מקצועית ארוכה ויסודית המתאימה לאופיו והקפדתו על כל פרט ופרט.
מוני הכין את הגדוד למלחמה עם המצרים מבלי שהיה ידוע איך ומתי תפרוץ. כשבוע לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים העריך מוני, על פי ניסיונו והבנתו הצבאית ולאחר שסייר בקו התעלה, שאכן ההכנות של המצרים מעידות על מלחמה, בניגוד להערכת  מפקדיו הבכירים ממנו.
מוני לא ויתר, הוא שוחח עם החיילים והסביר להם מה המצב והוציא את הגדוד אל מחוץ למחנה כדי שלא ייפגע מהתקפה אווירית מצרית. ואכן ביום הכיפורים, 6 אוקטובר 1973, הפציצו המצרים את מחנה הגדוד אך לא היו נפגעים בקרב אנשי הגדוד.
הגדוד בפיקודו של מוני שעט מרפידים לתעלה במגמה ברורה ובנחישות לתקוף ולמגר את האויב, אך  כידוע לנו האויב הפתיע וחיכה לגדוד בצמתים הראשיים סמוך לתעלה. התפתח קרב קשה שבו נפגעו לנו טנקים רבים ונפצעו מפקדים וחיילים רבים. מוני המג"ד שלט בלחימה ובכוחות כשהוא מפנה פצועים ומנסה לשַמֵּר את המסגרת גדודית על אף שנשאר עם מספר טנקים קטן מפלוגה.
בבוקרו של 7 באוקטובר נשאר מוני עם 9 טנקים בסמוך לתעלה, כשהוא מנהל קרב בלימה עיקש וקשה מאד מול גלי טנקים וחיילי חי"ר מצרים רבים שצלחו את התעלה ותקפו אותנו. באותו יום בצהרים, 1973 נפגע מוני מרסיס בראשו ופונה לאחור. על לחימתו בקרב הבלימה עוטר מוני באות המופת.
מכאן התחיל הקרב הקשה, הארוך והמתיש של מוני להמשך חיים נורמליים, כשהוא סובל מפגיעת ראש חמורה מאד. מוני הפך לחקלאי המגדל ומדריך בענף פרחי הגרברות ועשה חיל, אך הפציעה ליוותה אותו לכל אורך הדרך והזכירה לו שלא תם הקרב ויש להילחם כול הזמן. מוני לא ויתר לעצמו, וכפי שהיה בצבא לפני הפציעה הוא התאמץ ולחם בהתמדה ובנחישות, גם אם הלחימה הייתה כנגד כל הסיכויים.
לפני כ-5 שנים גייסנו את מוני חזרה לגדוד והוא היה מאושר לפגוש את החיילים, חבריו, ולקחת חלק בפעילות הגדוד. מוני השתתף בכנס הגדוד בשנת 2008 ויחד עם תלמה רעייתו השתתף איתנו במסע ארוך וקשה שעשינו לסיני, לסייר בנתיבי הקרבות ולספר את סיפור המלחמה. בסיור מוני עמד על תעוז נוזל, צפה מרחוק על הגבעה שבה עמד ובה נפגע מהרסיס האחד ששינה את חייו, הוא עמד והסביר כאילו הוא המג"ד וכאילו לא נפגע.
בשנים האחרונות התדרדר מצבו ואנו בגדוד ניסינו לעזור ולסייע ככול יכולתנו. ראינו את תלמה עומדת בגבורה נוכח ההתדרדרות של מוני, עד לשבת האחרונה שבה לא עמד לו כוחו ומוני החזיר את נשמתו לבורא.
מוני אתה אות ומופת ללוחם, קצין וחבר.
יהי זכרך ברוך.


מדברי זאב פרל, שהיה מ"פ ו' בגדוד של מוני במלחמת יום הכיפורים
מוני מפקדי,
יחד עם רבים העומדים כאן סביב ארונך, זכיתי לשרת תחת פיקודך.
לאחר תקופת חיים סוערת החלטת לעבור הסבה לשריון לצורך המשך שירות והתקדמות בצה"ל. דמותך המורכבת סקרנה אותנו: מושבניק מן הגליל, לוחם נח"ל מוצנח, גיבור קרב המיתלה, מאמן הקצונה הבכירה בצבא קונגו (גם שם לחמת ועוטרת באות הגבורה הקונגולזי), מפקד בית הספר למ"כים 906, מדריך בכיר בבית הספר לקצינים ותפקידים נוספים.
כל זה לא הקל כהוא זה להיקלט במשפחת השריון. לבשת סרבל, הפשלת שרוולים וזחלת לנבכי הטנק בסדנה הגייסית, עברת קורסי מקצועות, קמ"ט וקק"ש כאחד החניכים. כמו כן עברת קורס מ"פים שריון. ידעת שבשריון אין מנהיגות ללא מקצועיות.
עשית את תפקידך ברצינות שאין שנייה לה. דרשת מפקודיך ביצוע מושלם ללא הנחות. תדריכיך אל תוך הלילה היו מבחן ליכולת הסבולת שלנו, המפקדים, ואף פעם לא קיצרת. שאפת שגדוד 79 יהיה הטוב בחטיבה. לקחת את התרעות המלחמה ברצינות. אתה הקשישא שבינינו ידעת מלחמות מהן. כבר ביום שני, 1 באוקטובר 1973 הורדת פקודת כוננות ראשונה. במקביל נמשכו ההכנות לירידה לשגרת קו של שלושה חודשים שאמורה הייתה להתבצע ביום ראשון 7 באוקטובר 1973. הקפדת ללא סוף על השלמת זיווד וציוד, תקינות הטנקים, הכלים והמכשירים. ביום רביעי 3 באוקטובר תוכנן יום חטיבתי, מעין חגיגת סיום העורף וכינוס כל לוחמי החטיבה.
כיוון שגברו הסימנים למלחמה וההתרעות לקראתה, החלטת שניסע מרפידים לביר תמדה, כאשר כל הטנקים והנגמ"שים פרוסים בשטח תחת רשתות הסוואה. ולא עזרו הדיבורים והבקשות - מוני עקשן כפרד. כאשר עברנו בנסיעה באוטובוסים ליד גדוד 195 ראינו פסטורלייה: הטנקים המכלאות כבימי שגרה. מוני רתח.
עברנו את יום הספורט על מסלולי שדה התעופה ביר תמדה בהצלחה רבה וגדוד 79 שלנו ניצח והגיע למקום הראשון. סוף סוף הייתה למוני נחת. למי שלא זוכר, מוני היה אתלט בנעוריו ואף היה אלוף צה"ל בריצה בסדיר.
קינחנו את היום במפגש של כל חיילי החטיבה ליהנות מהמחזמר "אל תקרא לי שחור". המח"ט דן שומרון דיבר על המצב המתוח, ובאותה נשימה הודיע שלמחרת ביום חמישי יהיו יציאות מצומצמות של מפקדים או סגני מפקדים. איזו סתירה לתחושת הכוננות שמוני יצר בגדוד. ואכן יעקב יעבץ הסמג"ד, אלי ששון סמ"פ ח' וחגי תור סמ"פ ו' יצאו בזריזות הביתה. בהגיע צהרי יום הכיפורים יצאנו לקרב בלעדיהם. הם שבו במהירות אור ליום ראשון. לצערנו שלשתם לא שרדו את המלחמה.
היציאה לקרב הייתה חפוזה. עוד לפני שהספיק מוני לחזור מקבוצת הפקודות בטסה עטו עלינו מטוסי האויב. תוך כדי תנועה עברנו לחטיבה 14 בפיקודו של אל"ם אמנון רשף, ובעצם נותקנו מחטיבת האם 401. מוני לא זכה לנהל קרב כאשר כל כוחות הגדוד, שאותו בנה וטיפח, תחת פיקודו. כבר בבוקר פקד על פלוגת החרמ"ש לנוע לגזרה הצפונית תחת פיקוד חטיבה 275. לקראת חשיכה, הועבר רוב פלוגתי, פלוגה ו', תחת פיקוד גדוד 184, לצפון הגזרה המרכזית.
מוני ניהל קרב ארוך, מורכב ורווי נפגעים מול מאמץ הצליחה המצרי, הפעיל ארטילריה מטוסים, והכול מהשטח, כאשר הוא חשוף על טנק בלב האש. מוני הקדיש מאמצים ניכרים לחלץ נפגעים רבים בפלוגה ח', פלוגתו של עמוס וינטרוב  שנפגע בעצמו, עד הרגע הקשה שבו מוני חטף פגיעה בראשו וצנח.
מוני חי 39 שנים בזכות תושיית הצוות ומקריות הימצאותו של מסוק ששהה באזור ופינה אותו לאחור. אני זוכר את תקופת בית החולים. מוני היה הפצוע הקשה במחלקה הנוירולוגית בסורוקה. זוהר, אהבת נעוריו וכרסה בין שיניה עם מיכאל, עמדה לצידו יום ולילה, וכך גם כל בני משפחתך ובנות הגדוד - אביבה, אורית, כרמלה, מיכל, חיה ותפרח, שבאו ובכו, בכו ובאו שוב.
למרות מצבו של מוני, עם צאתו מבית החולים, הוא יצא למסע קשה מנשוא. למרות מצבו הרפואי הוא החליט לבקר את כול משפחות השכולות של הגדוד. הוא פקד על אורית ברושי להכין המסע ולא ויתר למרות מצבו.
מוני חברי,
אנו המשכנו בחיינו, הקמנו משפחות, פיתחנו קריירות, שרוטים לעד אך לא כמוך. סבלת 39 שנים פיזית ונפשית. רצית הרבה ויכולת מעט. חלמת ולא יכולת להגשים. לא החמצת אף מהמורה, לחמת את מלחמת החיים בידיים כבולות. למרות זאת הגשמת חלום האיכרות במשק והקמת חממת גרברות מפוארת. זכית לִשְׁנוֹת אהבה אינסופית וסוערת עם זוהר עד שכָּלְתָה. הגנת על בנך מיכאל, לא השארת אותו פצוע בשטח עד שכָּלַה. אהבת את תלמה וזכית לאהבה גדושה ממנה עד שלא יכולת עוד.
אנא סלח לנו עם לא היינו עימך לאורך כל מסע חייך.
אהבנו אותך ונאהב אותך לעד, אנו פקודיך, אנשי גדוד 79.
יהי זכרך ברוך.


דברים שכתב מוני ניצני בשנת 1987 וקרא דני יפה בהלוויה
הדברים להלן נכתבו על ידי מוני ניצני בעצמו בשנת 1987, בכנס לציון 30 שנה לקורס קציני חי"ר שבו השתתף יחד עם דני יפה, מחזור אפריל 1957.


"נזכור"
מוני ניצני


עם רטט הציפייה לפגישה ועם המאמץ לדלות מנבכי זיכרון עמוקים:
תווי פנים, אירועים, מעשי קונדס, רגעים של רצינות בשיעורים, ומאמץ עליון באימונים.
עם המבטים החוקרים, פרפור הלב והטפיחות על השכם ברגעים האלה הנרגשים.
עם חיפוש טוהר המבט וצחות הפנים של ימי הנעורים,
ועם הניסיון לזכור את יפי התואר מאז בקלסתרינו החרושים;
- נעצור את מרוץ עמל יומנו בן שלושים השנים
ונזכור את חברינו בני הרשף אשר הגביהו עוף מאיתנו ואלינו משפילים הם הערב מבטים.
נישא אליהם עין דומעת והנה דמותם נשארת איתנו זכה, צעירה  על אף אלה הזמנים...
נזכור את אלה אשר פרצו לנו את הדרך ועל כתפיהם הגבהנו
והם היו לנו סולמנו עת העפלנו במעלות החיים.
נזכור את מתח הדמים שצבע את פרחי השני הפורחים,
נזכור את אותה טיפת אודם אשר נספגה ברקע הכנפיים
ובמצע המדרגות של אלה מבינינו: "הקצינים הבכירים"...
נזכור אותם מונחים בשדות הקטל ואיך בנפשותינו הותירו חללים חללים...
נזכור את אלה אשר פתאום קפא יומם במרוצת יצירתם בקצור השנים.
נזכור איך הם נשארו מאחור וכאילו מתנצלים...
נזכור את אהבתם הצעירה אשר תישאר לנו משענת עד קץ הימים.


מדברי סא"ל (במיל') עפר דרורי, שהיה חייל בפלוגה י' של הגדוד של מוני
הבשורה הרעה הכתה בי על אף שהיו לי כמה התרעות. הייתי בקשר עם תלמה בחודשים האחרונים והבנתי שמצבו הבריאותי של מוני מדרדר. זאב פרל (לעולם יישאר מ"פ ו' עבורי) צלצל אלי יומיים לפני הפטירה וגם הוא לא היה איש בשורות ובכל זאת הייתה לי תקווה...
את מוני הכרתי בסך הכול חודש לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים בעת שהצטרפנו, פלוגת החרמ"ש, פלוגה י' לגדוד. סיימנו אימון לוחם במחנה נתן בבאר שבע וירדנו לסיני כפלוגה מבצעית בגדוד 79. מטבע הדברים אין ממש הכרות בין מג"ד לבין חייל פשוט, ובכל זאת אירוע אחד משמעותי ביותר אני זוכר. זה היה מספר ימים לפני פרוץ המלחמה ובצבא הוכרזה כוננות ג', והכול בגלל תרגיל מצרי גדול. מוני אסף אותנו יחד עם שאר חיילי הגדוד לאולם השק"ם ומסר לנו את עיקרי הדברים. הצבא המצרי נערך לתרגיל גדול, סופו של התרגיל בתעלת סואץ וצה"ל נערך בכוננות מלאה כדי להרתיע את המצרים מלתקוף. אלה היו האמירות הצה"ליות הרשמיות, אבל מוני לא הסתפק בהם והוסיף "אבל אני מאמין שזו הולכת להיות מלחמה וניערך בהתאם". אמר ועשה. בניגוד לכול הצבא, בניגוד לכול כוחות האוגדה והחטיבה, יצאנו בהוראת מוני המג"ד לשטח לחניוני יום תחת רשתות הסוואה כי "מוני החליט שתהיה מלחמה". לכן גם לא הופתענו כאשר מטוסים מצריים תקפו ביום הכיפורים חמש דקות לפני השעה שתיים בצהרים את בסיס חיל האוויר ברפידים ולאחר מכן גם את בסיס הגדוד הסמוך לשדה התעופה. המטוסים המצריים הטילו פצצות על מחנה ריק והיינו אולי הגדוד היחיד בסיני שלא היו לא נפגעים מהתקפה מצרית זו.
בשיחה איתו לפני מספר שנים שאלתי על החלטתו לפנות את מחנה הגדוד ימים אחדים לפני המלחמה, בניגוד לכול פקודה שקיבל. מוני סיפר לי שכמה ימים לפני המלחמה יצא לסיור בקו (גדוד 79 היה אמור לתפוס את קו התעלה ביום א' 7 באוקטובר 1973) ואז הוא אמר: "הרמתי משקפת, ראיתי את כל הצבא המצרי ואמרתי לעצמי זו מלחמה". אפשר להגיד כי מוני הציל חיים כבר בדקות הראשונות של המלחמה.
עברו יומיים של קרבות בלימה קשים ומוני נפצע קשה ופונה לאחור. הגדוד נפגע קשה, רבים היו הנפגעים, ביניהם הסמג"ד יעקב יעבץ שנהרג, מ"פ ו' זאב פרל, יבדל לחיים טובים, שנפצע קשה ומ"פ ח' עמוס וינטרוב שנהרג, וכך גם מחליפו מהגדוד חגי תור.
בעת שהגדוד המשיך להילחם, התחילה המלחמה האישית של מוני בפציעת הראש החמורה שבה נפצע. הפציעה הביאה אתה קשיים מרובים, בריאותיים, אישיים, כלכליים ואחרים במשך שנים רבות, ובנוסף כאיוב בזמנו חווה מוני אובדן של אישה ובן.
שנים רבות נמשך הקשר עם מוני במידה כזו או אחרת, אבל לפני כעשר שנים הוא התחדש בעקבות כתבה שקראתי עליו וממנה שמעתי קריאה לעזרה. מספר חברים מהגדוד התגייסו לסייע ומאז נשמר הקשר בצורה רציפה. בשנים האחרונות התחזק והתרחב הקשר, הרבה הודות לפעילות של רמי מתן בחיבור חיילי הגדוד מחדש.
מוני קיבל את עיטור הגבורה במבצע סיני (1956). בכתב העיטור נכתב: בשעת הפעולה בַּמְּצָרִים, במסגרת "מבצע קדש" נפתחה אש חזקה על הזחל"ם שבו פיקד סמל שלמה ניצני. נהג הזחל"ם נהרג מיד. סמל שלמה ניצני לקח את הגה הזחל"ם ובאש החזקה נסע קדימה, חילץ מספר פצועים שנפלו מהזחל"ם שנסע לפניו, העלה את הפצועים לזחל"ם, וכול זאת תחת אש כבדה של האויב. לאחר מכן הפעיל מספר כלי נשק שהיו בידי הפצועים, נגד עמדות האויב ושיתק אותן. על ידי פעולה זאת הציל חיי פצועים וחיי חיילי יחידתו. על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה, ניסן תשל"ג אפריל 1973, משה דיין, שר הביטחון. מוני היה אחד מארבעים לוחמים אשר זכו בעיטור הגבורה מקום המדינה.
על לחימתו במלחמה יום הכיפורים קיבל מוני את עיטור המופת. בכתב העיטור נכתב: "ביום 6 באוקטובר 1973 פיקד סא"ל שלמה ניצני על גדוד טנקים, בגזרה שמול העיר איסמעילייה. הכוח שבפיקודו ביצע התקפות חוזרות ונשנות על ראש הגשר המצרי שבגזרה, ובכך שיבש ובלם את מאמץ הצליחה המצרי. מספר הנפגעים של הכוח היה רב. סא"ל שלמה ניצני בעצמו שקד לחלץ את נפגעיו, על אף האש הכבדה של האויב. הוא נפצע קשה תוך כדי קרבות הבלימה. כושר מנהיגותו, עמידתו האיתנה, אומץ לבו וקור רוחו נסכו ביטחון בקרב פקודיו וחיזקו את רוחם. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת, אייר תשל"ה מאי 1975, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי".נ מוני היה אחד משני חיילים בלבד בתולדות המדינה שזכה גם לעיטור הגבורה וגם לעיטור המופת.
סיפורו של מוני לא מוכר לציבור, מוני לא היה איש של יחסיי ציבור ולא של דיבורים, ולתהילה זכו אחרים. רק לפני חודש וחצי פורסמה כתבה בידיעות אחרונות המביאה עובדה זו לידי הציבור הרחב.
רבים אלה שהכירו את מוני בתקופות חייו השונות, אבל המשותף לכולם הוא החותם שהשאיר על כל מי שפגש אותו.
אולי סמלי הוא שמוני נפטר ב-6 באוקטובר, היום שבו פרצה המלחמה והיום שבו השתנו חייו ללא הכר.
מוני היה גיבור ישראל, מהגיבורים היותר בולטים של האומה שלנו, שמעשיו למען ביטחון מדינת ישראל לא יישָכְחוּ. ראוי ההר הזה, הר הרצל, שגיבור כמוהו ימצא בו את מנוחתו האחרונה, בקרבתם של גיבורי האומה האמיתיים.
יהי זכרו ברוך.


מדברי שולה, אחותו של מוני
מוני,
היית כמעט בן 13 כשנולדה לך, לרמי ולנגה, אחות קטנה. כשבגרתי, אהבת לספר לי איך כל כך אהבתם לטייל עם האחות התינוקת ברחובות הכפר ולשחק איתי שעות כמו בובת שעשועים.
מרחק השנים בינינו לא הפריע לפתח ולחזק את הקשר העמוק והמיוחד שנרקם בינינו. הוא התחיל עם שעשועי ילדות. כשהייתי בת 5 כבר הלכת לצבא. הייתי הילדה הכי גאה בגן כי רק לי היה אח חייל. אבל כנראה שגם הצקתי לך לא מעט אז המצאת שעשוע. נהגת לקשור אותי לעץ והיית אומר לי "תשתחררי לבד!" והולך. ואני - הייתי צורחת בשמחה ובמחאה ונענית לאתגר ונאבקת עם אסוריי. ואתה - זכית לשעה של שקט. ועוד רעיון העלית כדי לשכנע אותי לעזוב אותך במנוחה. היית מניף אותי ביד אחת מעל צמחי סירפדים שצמחו על ידי הבית ואיימת שתשחרר אותי לתוכם. ואני, כילדת שדות למודת סירפדים, השתכנעתי מיד והבטחתי לעשות כל מה שרצית. טריק הסירפדים הצליח גם לשכנע אותי לצחצח את נעלי הצנחנים הענקיות שלך. חשבת אז שזה מין עונש אבל עכשיו אני יכולה לגלות לך - אהבתי כל רגע של צחצוח ולא הייתה ילדה מאושרת ממני בכפר.
כשגדלתי, הפכו שעשועי הילדות לדאגה אמיתית לשלומי, וכושר השכנוע שלך כיוון אותי להגיע להחלטות הנכונות.
אתה זוכר שכאשר הייתי בת 9 או 10 נזקקתי לטיפול של אורתודונט וסירבתי בעיקשות טיפוסית לקבל אותו. אני בטוחה שאימא ביקשה  את עזרתך בעניין. לקחת אותי לטבריה והלכנו יד ביד למרפאת השיניים. בפתח,  ירדת על ברכיך לפניי ובגובה עיניים בין אח גדול במדים ואחות קטנה וסרבנית, הראית לי שן עקומה בפיך. ומה שאמרת לי אז עדיין מהדהד באוזני. אמרת לי: "נכון שאת לא רוצה שיניים מכוערות כמו שלי?"
נדתי בראשי.
"אז בואי ניכנס" אמרת ונכנסנו למרפאה.
כעבור עשר שנים הייתי חיילת בתל נוף ושוב הוזעקת לעזרה. הייתי צריכה לעבור ניתוח דחוף ברגל והיה צורך לשחרר אותי  מהצבא שלושה חודשים לפני תום שירותי. סירבתי להשתחרר. למחרת, הופעת פתאום במשרד הטייסת במדי רב סרן, כולך מקרין סמכות ורציני. ניגשת ישר לעניין. ושוב המילים שלך מאז מהדהדות באוזני: "שולה, הצבא לא יתמוטט אם תשתחררי שלושה חודשים לפני הזמן. הבריאות שלך יותר חשובה!"
כעבור שבוע עברתי ניתוח ברגל ואני מאמינה שהניתוח הזה הציל את חיי.
כעבור שנתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים ואז התהפכו היוצרות והחלפנו תפקידים. הקשר החזק בינינו הלך והעמיק עם כול שלב בשיקומך. ועכשיו הגיע תורי לאחוז בידך ולהוביל אותך. אתה זוכר איך הלכנו יד ביד בין מדפי הספרים בספרייה של אוניברסיטת בר-אילן? כבר לא זוכרת מה למדת, בטח משהו בהיסטוריה, אספתי את הספרים שהיו ברשימה, הושבתי אותך בפינה רחוקה בספרייה וקראתי לך את המאמרים שרצית.
גם כשנישאתי לטוני ועברתי לגור באנגליה, המרחק הגיאוגרפי לא מנע מאיתנו לשמור על קשר הדוק. להיפך. אולי הוא אפילו תרם להעמקתו. שנינו היינו זקוקים לו ויעידו על כך מאות שעות של שיחות טלפון בין-יבשתיות. דיברנו הרבה על ספרים שאנחנו קוראים ודאגת לטפח את אהבתי לספרי היסטוריה. לא הסתפקת בהמלצות חמות ותמיד חזרתי הביתה עמוסת ספרים שקנית לי. ויותר מזה, השאלת לי ספרים מהספרייה המדהימה שלך - קודש הקודשים של ביתך.
אבל שיחות הטלפון שלנו התמקדו יותר ויותר במה שהחיים זימנו לנו. אני מתנחמת בכך שעמידתי לצידך בזמנים קשים עזרו לך, ולו במעט, להתמודד איתם.
מוני, המילים שלי כאן מתגמדות לעומת סיפורי חבריך. אבל אלה הסיפורים הקטנים שלי ושלך, של אח גדול ואחות קטנה, של קשר נפלא שנמשך 63 שנים.
שלום, מוני. תמיד תהיה איתי.


דברי סא"ל אוהד אורגל, נציג קצין השריון הראשי
היום צה"ל נפרד מגיבור ישראל, לוחם ומפקד נערץ, סא"ל במילואים שלמה (מוני) ניצני ז"ל. שירותו הצבאי של מוני שזור בקורות מלחמות ישראל, בקשים שבקרבות צה"ל, בקרבות מלחמת סיני במיתלה, במלחמת ששת הימים ברמת הגולן ובקרבות הבלימה בתעלה במלחמת יום הכפורים. על פעולותיו בשדות הקטל הוענקו לו עיטור הגבורה ועיטור המופת.
בהביטנו ברוח צה"ל - אותה "תעודת הזהות" של צה"ל כיום, שעליה מחנכים דורות של חיילים - משתקפת דמותו של מוני במלוא הדרה, כאילו נכתבה לפי מעשיו ועקרונותיו של מוני - דבקות במשימה לאור המטרה, דוגמה אישית, חיי אדם, שליחות ורעות.
גבורתו חושלה עוד מגיל צעיר בכפר חיטים והפציעה במלוא הדרה בפעולותיו האמיצות נוכח פני אויב במלחמת סיני. החובה והצורך הפנימיים לקחת אחריות בצוק העיתים, להציל פצועים ולהמשיך להילחם הם נר לרגלי לוחמי צה"ל עד עצם היום הזה.
תחושת השליחות ואהבת הארץ שליוותה את מוני כל חייו התממשה גם בשירותו הצבאי וגם ובעמל הכפיים שבעבודת האדמה.
מוני התנדב לקצונה והתקדם במעלה סולם הדרגות, בין היתר, בביצוע שליחות לאומית לקונגו בסיוע בהקמת צבאה. במלחמת ששת הימים לא נפקד מקומו של מוני משדה הקרב והוא התעקש והצליח להגיע ולהשתתף בקרבות יחד עם הכוחות הלוחמים ברמת הגולן.
אולם לא רק שליחות אפשר היה למצוא אצל מוני, אלא גם אחריות ומקצועיות עמוקה. מוני עשה הסבה לשריון ועבר את המסלול המלא והארוך ללא קיצורי דרך, וזאת על מנת ללמוד להיות המפקד הטוב ביותר שניתן ללוחמי השריון שחייהם הופקדו בידיו.
טרם מלחמת יום הכיפורים מונה מוני למפקד גדוד השריון 79. מוני העריך נכונה את הסיכויים לפרוץ המלחמה והכין היטב את גדודו לקרב. במהלך הקרבות הקשים בהם בלם הגדוד את המצרים ותקף את ראשי הגשר של האויב, נפצע מוני בראשו  כאשר היה "חשוף בצריח", בראש חייליו, תוך כדי מאמצי חילוץ הפצועים ולחימה באויב. גם פציעה קשה זו לא יכלה לו.
מוני התמודד עם פציעתו הקשה במלחמת החיים בעוז רוח כפי שלחם בשדה הקרב, והצליח להקים משק מצליח בישראל, תוך דאגה וטיפול מסורים בבנו הנכה ובמשפחתו.
על תחושות השליחות, הרעות שפעמו בו וצניעותו הרבה אפשר ללמוד מדבריו שנאמרו בהתייחסו לגבורתו בשדה הקרב:
"עשיתי את זה כי זה מה שהיה צריך לעשות באותם רגעים... לא הסתכנתי לבד, ועוד רבים הסתכנו יחד איתי, זו מלחמה. מבחינתי, זה משול לאימא ששומרת על הילדים שלה וכך ראיתי את החיילים שלי".
אנו מחזקים את ידי המשפחה בצערה, ומודים כי עַמֵּנוּ זכה בגיבור מעשה שכזה. צה"ל ימשיך לחנך דורות של מפקדים וחיילים על ברכי פרקי הגבורה והמופת של סא"ל שלמה מוני ניצני זכרו לברכה.
"לְךָ זְרוֹעַ, עִם-גְּבוּרָה; תָּעֹז יָדְךָ, תָּרוּם יְמִינֶךָ". (תהילים פרק פט)


בצל הפציעה הקשה: סיפור ההישרדות של מוני ניצני לכתבה באתר מעריב מיום 8 במאי 2011 ראו כאן.

מת מוני ניצני, בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת היום לפני 39 שנים הוביל סא"ל ניצני את חייליו במאמץ נואש לבלום את צליחת הכוח המצרי לסיני. הבוקר (6 באוקטובר 2012) הוא הלך לעולמו בגיל 76

אמיר אורן (מאתר הארץ, 6 באוקטובר 2012)


שלמה (מוני) ניצני, מגיבורי צה"ל, מת הבוקר (שבת) בבית-החולים "העמק" בעפולה, בגיל 76. ניצני זכה לעיטור הגבורה על תפקודו בהיותו סמל בקרב המיתלה במבצע "קדש", ובעקבות מלחמת יום הכיפורים, כשהיה סגן-אלוף, קיבל את עיטור המופת מקרבות התעלה. ניצני נפגע בראשו ב-1973 ומעולם לא החלים כליל מפציעתו. הוא מת מקריסת מערכות בשבת, 6 באוקטובר, 39 שנים בדיוק לאחר שהוביל את גדוד 79 של השריון בגזרה המרכזית של סואץ, במאמץ נואש לבלום את הכוחות המצריים שצלחו לסיני.
לפי התיאור הרשמי, בשעת הפעולה במיתלה "נפתחה אש חזקה על הזחל"ם שמפקדו היה ניצני. נהג הזחל"ם נהרג מיד. סמל ניצני לקח את הגה הזחל"ם ונסע קדימה, חילץ פצועים שנפלו מזחל"ם שנסע לפניו, העלה את הפצועים לזחל"ם וכל זאת תחת אש כבדה של האויב. לאחר מכן הפעיל מספר כלי נשק שהיו בידי הפצועים נגד עמדות האויב ושיתק אותן. בפעולה זו הציל חיי פצועים ואת חיי חיילי יחידתו".
חצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, כאשר ציונים לשבח הומרו לראשונה בתולדות צה"ל לעיטורים, חתם שר הביטחון משה דיין על מגילת הקלף שהסבה לעיטור הגבורה את צל"ש הרמטכ"ל של ניצני ממבצע "קדש".
דיין ציין את ניצני לשבח על גבורתו במיתלה - הקרב המיותר שאליו שלח את הצנחנים מפקדם, אריאל שרון.
ידידו של ניצני, דני יפה, סיפר אתמול כי הציל חיים גם בין המלחמות. בתרגיל מרגמות בקורס קציני החי"ר התעקש הצוער ניצני, בתוקף ניסיונו כסמל מרגמות, שלא לציית לפקודתו של קצין-חונך להפגיז בלי טיווח מקדים גבעה שבקרבתה היו אמורים להימצא צוערים אחרים. בזכות דרישתו של ניצני נורה רק פגז עשן - שפגע בדיוק במרכז קבוצת הצוערים.
לאחר מלחמת ששת הימים עבר ניצני מהצנחנים לשריון, למד את מקצועו הצבאי החדש ביסודיות והתמנה למג"ד. לפי סיפור המעשה שנלווה לעיטור המופת, שהוענק לו בעקבות מלחמת יום-הכיפורים, "ב-6 באוקטובר 1973, בגזרה שמול איסמעיליה, הכוח שבפיקודו ביצע התקפות חוזרות ונשנות על ראש הגשר המצרי שבגזרה ובכך שיבש ובלם את מאמץ הצליחה המצרי. מספר הנפגעים של הכוח היה רב. סא"ל ניצני שקד בעצמו לחלץ את נפגעיו, על אף האש הכבדה של האויב. הוא נפצע קשה תוך כדי קרבות הבלימה. כושר מנהיגותו, עמידתו האיתנה, אומץ לבו וקור רוחו נסכו ביטחון בקרב פקודיו וחיזקו את רוחם". הפעם חתם על התעודה הרמטכ"ל מוטה גור, גם הוא כמו ניצני, מלוחמי המיתלה.
ניצני היה בן כפר חיטים והתגורר באחרונה בעפולה.


מוני ניצני בשנת 1988


המלחמה הארוכה לאחר קרב הגבורה כתבה שפרסמנו בביטאון "שריון", גיליון 18 , יוני 2003

לאות ולעדות
כי סמל ניצני שלמה
מ"א 313796
גילה גבורה עילאית
בעת לחימה מול פני האויב
תוך חירוף נפש
במבצע קדש


תיאור המעשה: בשעת הפעולה במצרים, במסגרת מבצע "קדש", נפתחה אש חזקה על הזחל"ם בו פיקד סמל שלמה ניצני. נהג הזחל"ם נהרג מייד. סמל שלמה ניצני לקח את הגה הזחל"ם ובאש החזקה נסע קדימה, חילץ מספר פצועים שנפלו מזחל"ם שנסע לפניו, העלה את הפצועים לזחל"ם וכל זאת תחת אש כבדה של האויב. לאחר מכן הפעיל מספר כלי נשק, שהיו בידי הפצועים, נגד עמדות האויב ושיתק אותן. על-ידי פעולה זאת הציל חיי פצועים וחיי חיילי יחידתו.


על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה לפי חוק העיטורים בצבא ההגנה לישראל.
ניסן תשל"ג, אפריל 1973


ליקט וכתב אל"ם (במיל') שאול נגר


מוני ניצני בהיותו בקורס קצינים, קיץ 1957


חייל נקלע לקרב כגרגר חול אשר סופה שטפה את מקום רבצו. רגע חולף והוא עשוי להימצא בעין הסערה. בעוד גרגר החול נסחף במערבולת העזה, יכול החייל להשפיע, אולי כמלוא הנימה, על מצבו בסערת הקרב; אך אין הוא יודע היכן ומתי ינחת כשוך הסערה ואם שלם ינחת או מרוסק אברים. פעמים לא מעטות יקרה כי הנוחת הוא דמות אחרת מזו שנסחפה לסערה בראשיתה. מכאן ואילך משתנים חייו לבלי הכר. סמל מחלקה ומפקד זחל"ם מוֹנִי (שלמה) ניצני היה חייל צעיר בצנחנים במבצע קדש (1956) אשר נטל זחל"ם באחת השעות הקשות ביותר שאליו נקלע גדודו במעבר המִתְלֶה וחילץ פצועים תחת אש תופת. על כך זכה בעיטור הגבורה. במלחמת יום הכיפורים (1973) מוני הוא כבר סגן אלוף ומפקד גדוד הטנקים המפורסם 79, בגזרה שמול העיר איסמעילייה. הכוח שבפיקודו ביצע התקפות חוזרות ונשנות על ראש הגשר שהוקם בגזרה, וכך שיבש את מאמץ הצליחה המצרי ותרם לבלימתו. המג"ד מוני ניצני לא שכח את מורשת הסמל מוני ניצני. חרף האש הכבדה של האויב, הוא השקיע מאמצים רבים בפינוי הנפגעים ולא חדל מכך עד שנפצע קשה בעצמו. רסיק אוויר חדר לראשו וריסק את האונה הימנית האחורית. הרופאים הגדירו את פציעתו כ"אנושה" והתקשו תחילה לאפיין את מכלול תוצאותיה: אובדן זיכרון חלקי, אובדן התחושה המרחבית, חסימת שדה הראייה השמאלי, מצבי רוח משתנים, התקפי זעם ופגיעות נפשיות, מחלת הנפילה. על כושר מנהיגותו, על עמידתו האיתנה במלחמת יום הכיפורים, על אומץ ליבו וקור רוחו, שנסכו ביטחון בְּקֶרֶב פיקודיו וחיזקו את רוחם, ניתן לו עיטור נוסף - עיטור המופת.
פציעתו האנושה, לפי הגדרת הרופאים, במלחמת יום הכיפורים סחפה את חייו למחוזות שלא יכול היה לשער. מאז ועד היום ממש הוא מנהל מלחמה עיקשת ונחושה על שפיותו, על עקרונותיו המוסריים כשחייו האישיים דומים לחיי איוב שאין בהם רגע ללא פגע. זוהי מלחמה ללא חברים כמעט, שלא כמו בקרב.


מוני ניצני בדרגת רס"ן


קרב המיתלה והמלכודת שבו
בעשרים ותשעה באוקטובר 1956 בשעה 19:00 נמסרה בקול ישראל הודעת דובר צה"ל: "כוחות צה"ל נכנסו ופגעו ביחידות הפדאיון בראס א-נקב וכונתילה, ותפסו עמדות מערבה מצומת הדרכים בנח'ל בקרבת תעלת סואץ. פעולה זו באה בעקבות פגיעות צבאיות בתחבורה, בים וביבשה, אשר מגמתם גרימת הרס ושלילת חיי השלום מאזרחי ישראל."
קודם לכן, בשעות אחר-הצהריים של אותו יום, תפסו כוחות חטיבה 202, בפיקודו של סא"ל אריאל שרון, את כונתילה. גדוד 890, בפיקודו של רפאל איתן (רפול), צנח מזרחית למצבת פרקר, מזרחית למעבר המיתלה, החולש על אחת משתי הדרכים הראשיות, החוצות את שרשרת הרי סיני. המעבר נמצא כ-30 ק"מ מן התעלה. הסיורים האוויריים שנערכו באזור המתלה לפני המבצע העלו כי השטח נקי מכוחות אויב. גדוד הצנחנים היה מיועד לצנוח בקצה המערבי של מעבר המיתלה. אולם צילומי האוויר, שנערכו ממש ערב המבצע, גילו צריפונים ואוהלים ועל-ידם כלי רכב באזור ההצנחה המיועד. כיוון שמהות המחנה לא הייתה ברורה הוסט אזור הצניחה, מטעמי זהירות, 15 ק"מ מזרחית למחנה המצרי. שעתיים לפני ההצנחה התברר, כי זהו מחנה של מחלקת עבודות ציבוריות שלא היווה כל איום על הכוח הצונח, אולם כבר היה מאוחר מדי לשנות את פקודת הצניחה. לאחר הצניחה פנו הצנחנים בהליכה מאומצת שנמשכה כשעתיים כשהיעד הוא מצבת פרקר, הגבעה הקדמית הקרובה למעבר המיתלה.
לא כאן המקום לפרט את קרב המיתלה אך נביא קטעים המשמשים רקע לפעילות החילוץ הנועזת שבה נטל חלק סמל מוני ניצני.
המידע שהיה ברשות החטיבה לא רמז על קושי מיוחד, שבו עלולים להיתקל הכוחות בעוברם במעבר המיתלה. נשלח סיור שמנה שתי פלוגות, אחת מהן פלוגת הסיור החטיבתית. לכוח צורפו שלושה טנקים (אי-אם-אקס-13) בפיקוד צביקה דהב. איש לא העלה בדעתו כי במדרונות שמשני צדי הדרך אורבות לכוח חמש פלוגות חי"ר מוסוות היטב. נוסף על נשק אישי הן היו מצוידות ב-14 מקלעים, ב-12 תותחים נ"ט ובכ-40 תול"רים. בשעה 12:50 , כאשר נכנסו זחל"מי החוד לעומק של מאות מטרים במצר והאחרונים בשדרה היו במרחק של קילומטר אחד מפתחו - פתחו המצרים באש. הזחל"ם הראשון ספג פגיעה ישירה ונעצר. מפקדו נפצע אנושות וכן נפצעו חיילים נוספים שבו. הזחל"ם השני עקף תחת אש שגברה והלכה. מרדכי גור שהיה בזחל"ם השלישי, ביקש לחלץ את אנשי הזחל"ם התקוע. כלי רכב נוספים נתקעו בדרך שהלכה ונעשתה צרה. המצר הפך למלכודת אש. התפתח קרב עז כשמספר הנפגעים גדל והולך. בשעה 13:00 כבר הייתה שדרת הכוח מפוצלת לשלושה חלקים: חופי ומחצית מיחידות החוד היו ממערב למצר, גור וחלק ניכר מכוח החוד היו לכודים תחת אש עזה ודוידי, שהבחין במתרחש בעוד מועד, עצר את שארית השדרה ממזרח למצר, ומחוץ לתחום האש.
בשעה 14:00 החלה הסיירת לתקוף באיגוף ימני את הרכס הצפוני. אנשי הסיירת לא ידעו כי האש שנורית אליהם מדרום היא אש מצרית וחששו שזו אש שנורית על-ידי אנשיו של גור ולכן תגובתם הייתה מהוססת. רק לאחר שהסתבר שזו אש מצרית - תקפה הסיירת במלוא הכוח. בתוך כך הגיחו ארבעה מטוסי מטאור מצריים והפציצו את הכוח שעמד ממזרח למְצָרִים. הם פגעו במרגמות שהיו מוכנות לירי, במכליות הדלק ובתחמושת. בהפצצה זו נהרגו ונפצעו חיילים רבים.
דוידי ידע כי עליו לאתר במדויק את מקומו של האויב, כדי שיוכל לתכנן את ההסתערות הלילה. הוא פנה אל הלוחמים וביקש מתנדב, שיסיע ג'יפ אל תוך המצר וימשוך אליו את אש המצרים. בדרך זו ביקש לגלות את עמדות המצרים. מבין המתנדבים נבחר יהודה קן-דרור, שבשירותו הסדיר היה נהגו של דוידי. הוא עלה על הג'יפ והחל לנסוע במהירות. כעבור דקה נעלם בעיקול הדרך כשהוא עוקף את כלי הרכב הישראליים והמצריים. כדורי האש שרדפו אותו גילו את מקור האש המצרית. קן-דרור נפצע אך לא הרפה את ידיו מן ההגה עד שהועף החוצה מן הג'יפ שהתהפך. חבריו סברו שנהרג. בחסות החשיכה הגיע בזחילה, פצוע קשה, אל חבריו. כעבור חודשיים מת מפצעיו. על מעשהו זה עוטר, לימים, בעיטור הגבורה.
עם רדת החשיכה יצאו שני כוחות משימה, בני עשרים וחמישה לוחמים בכל כוח, לטהר את הכוכים שבהם הסתתרו המצרים. הכוחות בפיקודם של לוי חופש ועובד לדז'ינסקי טיהרו במשך כ-20 דקות בקרב עקוב מדם את הכוכים שבהם הסתתרו המצרים. הפעם הצליח הכוח המטהר לחבור עם הכוח של מרדכי גור.
רק בשעה 20:00, לאחר שבע שעות קרב, נדמו היריות והלחימה הסתיימה. בקרב המיתלה נהרגו שלושים ושמונה צנחנים ומאה ועשרים נפצעו. בין הנפגעים היו מפקדים רבים.


סיפורו של קרב הגבורה
עברנו על זחל"מים - שתי פלוגות של הנח"ל המוצנח - את מצבת פרקר ויצאנו לכיוון מצר המיתלה," סיפר מוני חודשים אחדים לאחר שקיבל את צל"ש הרמטכ"ל על מעשיו בקרב המיתלה, צל"ש אשר לימים הפך לעיטור הגבורה. "לקראת היציאה היה תדריך חפוז ולא ידענו לקראת מה אנו הולכים. כאשר הגענו לתוך המֵצַר התחלנו לשמוע יריות, בטווח לא כל-כך גדול. לא התייחסנו לזה ברצינות והמשכנו לנוע בתוך הוואדי כשמשני צדדינו מתרוממות גבעות תלולות עם גלי אבנים ומחסות טבעיים חשופים, ללא צמחיה. תוך דקות נקלענו בהפתעה לאזור מוכה אש. הייתי בזחל"ם שלפני האחרון וניסיתי, עם חצי ראש בחוץ, לבדוק מה קורה מסביב. האש כבדה והלכה מרגע לרגע. פתאום הבנתי שהכוח שלנו מתפצל לשניים: אחד ממשיך לנוע בתוך הוואדי, והחלק שאליו השתייכתי עולה על איזו דרך שהסתעפה לכיוון מדרגה מצד שמאל. האש הייתה נוראה ופתאום נעצרנו. יצאתי מעט החוצה וראיתי שאנחנו עומדים על מדרגה גבוהה על סף תהום של שניים-שלושה מטר. הזחל"ם שלפנינו נעצר לפני טנדר פַארְגוֹ מצרי ואחרינו נעצר הזחל"ם הנוסף. היינו תקועים. אנשים נפגעו בזה אחר זה. הבנתי שנקלענו למארב. זה היה רגע מאוד קשה.
קפצתי מהזחל"ם ורציתי לבדוק למה הזחל"ם שלפנינו, הזחל"ם של יוסי כספי, נעצר והפכנו כולנו למטרה נייחת. פתחתי את דלת הנהג שלנו - ירוחם הורוביץ הנהג היה הרוג. כל הגוף שלו היה קרוע. לקחתי את הטומיגאן שלו, רצתי קדימה במחסה שבין הזחל"ם שלנו לבין המדרון שמשמאל, עליתי על הזחל"ם של כספי וניסיתי הניע אותו כדי לדרדר את הטנדר המצרי לתהום. הזחל"ם לא זז. הקפיץ בגלגל הקדמי השמאלי היה שבור. רצתי חזרה לזחל"ם שלנו. כמו שאני רץ התחילו לגלגל רימונים מלמעלה. לא ידעתי מה לעשות קודם: לירות לעבר המגלגלים או לטפל בפצועים. החלטתי להוריד נפגעים מהזחל"ם ולהעביר אותם למחסה. פתחתי את הדלת האחורית של הזחל"ם ובחור אחד, גדעון, קפץ ועזר לי להוריד את האנשים ולהניח אותם במחסה. האש הייתה עדיין רצחנית. העברנו פצועים גם מהזחל"ם שלפנינו והחלנו לטפל בהם טיפול ראשוני.
האש לא פסקה לשנייה והיה לי ברור שצריך לעשות משהו מהר כדי לשתק אותה. ארגנתי כלי נשק מהפצועים, תפסתי אם-גה-34 (מגל"ד - סוג של מקלע) והתחלנו, גדעון ואני, להשיב אש למקורות הירי. הפגנו נוכחות אבל השיתוק היה חלקי. רק גירדנו אותם. לא היו לנו מכשירי קשר. שלחתי את גדעון שירוץ קדימה לכיוון המג"ד מוטה, שנתקע מאות מטרים לפנינו, כדי שיודיע איפה אנחנו ומה מצבנו. גדעון רץ את כל השטח החשוף הזה תחת אש, משימה מסוכנת ביותר, ובינתיים שמתי לב שעל הרכס ממול, הצפוני, שבין העמדות המצריות, העניין השתתק. התעודדתי. הבנתי שאולי אנו יכולים לא רק להתגונן ולהציל את עצמנו אלא להשמיד כוחות שלהם.


מפת אזור הקרב לפי תרשים של מוני ניצני


התחלתי לאתר בעזרת המשקפת את העמדות שלהם. התנועה שלהם מעמדה לעמדה עזרה לי לעשות סדר בראש ובמחשבות. נתתי קריאת כיוון למקלען שלנו, "נאצר" קראנו לו כי היה לו אף "נאצרי", להתחיל לירות לעברם. ירינו ופגענו במטרות, אבל כל הזמן המשיכו אצלנו להיפגע אנשים, ואני חטפתי בצוואר כמה רסיסים מריקושטים ודם החל לרדת. הרופא היה מבוהל ולא תפקד. האמבולנס שלנו היה תקוע. ביקשתי מ"נאצר" שיפקח עין ויחפה עלי בדרכי לאמבולנס. רצתי לאמבולנס. אש נורתה כל הזמן. האמבולנס עשוי פח היה מנוקב כדורים. פתחתי את דלת האמבולנס: הכול היה שטוף בדם, כל האנשים בפנים היו פגועים או הרוגים. רב-סמל חיים ניסן היה הרוג, אפרים ציזלר החובש היה הרוג ועוד שניים שלושה שלא הצלחתי לזהות.
פתאום החלה לנחות עלי אש נוראה מהגבעה ממול. הסתבר שפתיחת דלת האמבולנס והתנועה שלי סביבו משכה אש. זזתי משם מייד הצידה, צעקתי ל"נאצר" שאני חוזר בחזרה, שלא יירה עלי, וקרעתי תרמילי עזרה ראשונה מעל גוויות ההרוגים. התרמילים היו שסועים, מגואלים בדם ומרוססים בכדורים. רצתי בחזרה אל העמדה הזמנית שלנו והבאתי את התרמילים לרופא, שינסה לעשות משהו. מצב האנשים שלנו בהחלט לא היה טוב. חלק הרוגים, חלק פצועים, חלק מבוהלים ורק שלושה תפקדו. נתתי הוראה לכולם לא להרים ראשים, להישאר בגובה הקרקע כדי שלא להיפגע יותר. חזרתי למקלע שלי והמשכנו לירות ללא הפסקה. בהדרגה החלה לאזול התחמושת של המקלע ונכנסתי לחשש כבד. הסתכלתי קצת קדימה וראיתי שהדלת של הטנדר המצרי פתוחה, ושיש שם ארגזי תחמושת. ידעתי שהתחמושת המצרית גם היא בעצם 7.92 מ"מ. רצתי לטנדר, הורדתי ממנו ארגז תחמושת, הבאתי אותו לזחל"ם שלנו ונתתי לחבר'ה שלנו הוראה נחרצת להתחיל לטעון שרשראות כדורים. המשכתי להפעיל את המקלע כששני חבר'ה. אהרון קוטנר ועוד מישהו, ישבו מאחור שפופים וטענו לי את השרשרות בכדורים. יריתי ויריתי. אני לא זוכר בימי חלדי בצבא שיריתי  כמו באותן שעות. המקלע ממש להט.
פתאום אני שומע רעש של טנק מתקרב. זה היה מוזר. לא היה ברור אם זה טנק מצרי או ישראלי ונכנסתי להיכון. עברו שניות שנמשכו הרבה זמן ונשמתי לרווחה - טנק אי-אם-אקס-13, אחד מהאם-אקסים שהצטרפו לשיירה החטיבתית שלנו. עשיתי מייד סימן למפקד הטנק שלא יעז להרים את הראש מעל הצריח. האש המצרית השתתקה לכמה דקות. נגשתי לטנק ולהפתעתי גיליתי שהנהג היה אברהם וינקלר, חבר מקורס מ"כים שעבר הסבה לשריון. הסברתי לו כי מהרכס ממול יורים עלינו, וגדעון שהגיע בינתיים, נתן למפקד כיווני תותח ופקודות ירי בעזרת הטלפון האחורי. הטנק החל לירות לעבר העמדות המצריות. נוכחותו - ראיתי בעיניים של האנשים - תרמה למורל ונתנה להם אמונה שנצא מזה.
הטנק הסתלק אחרי איזה זמן וה"תזמורת" המצרית התחילה מייד לנגן מחדש. בסביבות ארבע הצטרפו אליה שני מטוסי "מטאור" מצריים שנכנסו לתקיפה בצלילה חדה. מאוחר יותר אני מבחין שעל קו הרכס שמצפון לנו מופיעות דמויות ומסתערות לכיוון שלנו ויורות אש. הייתי בטוח שאלה מצרים שהתארגנו מאחורי הרכס, עלו עליו ומתחילים להסתער ממש עלינו מלמעלה למטה. כמו שראיתי את זה, העמדתי את המקלע על מכסה המנוע של הזחל"ם ופתחתי באש לכיוון ההוא. כשפתחתי באש שמעתי צעקות בעברית מכיוון הרכס "חדל אש! חדל אש!". הפסקתי מייד לירות. כשהם התקרבו ראיתי באמת שהמדים שלהם יותר כהים, מדי צנחנים, ולא בהירים כמו של המצרים. הבנתי שזה כוח שלנו, שהסתער מאחורנית על הגבעה שממולנו כדי לטהר את העמדות ולהושיט לי עזרה. "אני שומע אתכם!", צעקתי להם בחזרה, "אני מחפה עליכם!", ויריתי על העמדות שממש תחתם.
הם המשיכו להסתער ואני היחיד שיריתי. לא נתתי ל"נאצר" לירות כי פחדתי שהוא עלול לפגוע באנשים. באיזשהו שלב נעצרה התקפה שלהם, כנראה בגלל נפגעים, והם חזרו חזרה. אחרי כמה דקות הגיע אלינו זחל"ם. קצין קפץ ממנו ואמר לי: שלום, שמי דן זיו ובאתי לחלץ פצועים. אמרתי לו שייקח כמה שהוא יכול, ותוך כדי העמסת הפצועים על הזחל"ם, וההסתובבות שלו חזרה לכיוון מצבת פרקר, המשכתי לירות ולחפות על הפעולה שלו.
לפנות ערב אשר התחיל לרדת חושך, שמענו קולות מכיוון מצבת פרקר והתקדמות של כוח. היה לי ברור שזה כוח שלנו, אבל ככל שהוא התקרב, הסתבר שהוא מטהר עמדות על המדרון שמולנו, וחלק מהאש כבר התחיל להגיע אלינו. ואז שמעתי צעקה של מוטה גור: "לוי חופש, חדל!", ואת הצעקה הזאת אני לא אשכח לעולם. זו הייתה צעקה שהדהדה בכל המרחב בקול רועם. לוי חופש הפסיק את האש, ולמעשה, בשלב זה, נגמר קרב האש העיקרי. בערב, בחשכה, התחיל שלב ההתארגנות במקום והטיפול בפצועים. פתאום שמעתי מהחושך את קולו של מוטה: "מי מוכן ויכול פה לנהוג זחל"ם", הוא אמר תוך כדי הליכה, "ולחלץ פצועים והרוגים מהמֵצַר הזה?", שאל מוטה. אמרתי: "מוני ניצני."
"קדימה" אמרו לי ולא שאלו הרבה שאלות. נכנסתי לזחל"ם שלנו, פרקנו אותו מכל הציוד המיותר שהיה בו והצלחתי להניע אותו. זה לא היה קל. ההגה של הזחל"ם היה מפח, כולו מרוסס כדורים, וברגע שתפסתי אותו הוא פצע לי את הידיים. הצלחתי לסובב את הזחל"ם אחורנית - היה לי ניסיון גדול בנהיגת טרקטורים עוד בכפר חיטים - החבר'ה כיוונו אותי והתחלנו להעמיס עליו. העמסנו קודם כל את הרובים, אחרי זה את ההרוגים ואחרי זה את הפצועים הקשים. מיכה פייקס ז"ל, המ"פ, היה פצוע ברגל, התיישב לידי והתחלנו לנסוע בחושך מהמצר החוצה, לכיוון מצבת פרקר.
נסענו בזחל"ם בודד בחשכה. אחרי עשרים או שלושים דקות של נסיעה, פתאום, באמצע החשכה, עצר אותנו אדם שעמד על צד הדרך. אני מסתכל ולא מאמין - חנוך סלור, חבר מנוער מכפר חיטים, אחרי ששנים לא ראיתי אותו, אני פוגש אותו באמצע מעמקי מיצר המיתלה. "מה אתה עושה פה?", שאלתי אותו. "שמע", אמר חנוך, "יש לי פה כמה פצועים. אתה יכול לקחת אותם?" "אני עמוס", אמרתי לו, "אין לי מקום להכניס כלום. אבל אני מביא את הפצועים האלה לתאג"ד, וחוזר חזרה לקחת את הפצועים שלך". סיכמנו.
המשכנו - פייקס הפצוע ואני - לנסוע, הגענו עד שדה התעופה המאולתר, מעבר למצבת פרקר והורדנו את הפצועים. עשיתי "אחורה-פנה", ונסעתי לבד בדרך חזרה אל תוך המצר, נסיעה עם אורות בחושך צלמוות. אבל חנוך לא היה שם. יכול להיות שלא מצאתי אותו. עד היום לא הצלחתי לברר מה בדיוק קרה, מפני שחנוך נהרג אחרי המלחמה בתאונת דרכים. חזרתי לכיוון מצבת פרקר.
למחרת לקראת הצהריים, פתאום אני שומע קול מהדהד בגבעות: "איפה מוני ניצני?" קולו של חנניה אמזלג, הרס"ר של גדוד הנח"ל המוצנח. הוא היה דמות אימתנית: מאוד גבוה, גדול, שחור, וכל הגדוד רעד ממנו. ברגע הראשון לא הבנתי כל-כך מה רוצים ממני. רגע, שאלתי את עצמי, מה עשיתי לא בסדר, אולי מחפשים אותי בגלל שנהגתי את הזחל"ם ללא רישיון? חששתי. חנניה אמזלג התקרב אלי ואיבדתי צבע. "שמע", הוא אמר לי, "המג"ד קורא לך. גש אליו מייד!" חששתי עוד יותר, אם גם הרס"ר וגם המג"ד מחפשים אותך - מה אתה בתור סמל יכול לחשוב? "בוא אחרי", אמר חנניה.
מוטה ישב בין הסלעים עם חבורת הפיקוד של הגדוד. הוא נראה רצוץ. "שמע", הוא אמר, "שמעתי שהיית בסדר גמור". הרגשתי גאווה. באותם ימים "בסדר גמור" בצנחנים היה מחמאה אדירה. נפרדנו. חנניה לקח אותי הצידה. "ראית איך שאתה נראה?", הוא חזר להיות רס"ר. "אתה הולך עכשיו להתרחץ ולהחליף בגדים. זאת פקודה!" הייתי מגואל בדם פצועים ונזל לי דם מהצוואר, מרסיס שחטפתי ועד היום נמצא אצלי בצוואר. הלכתי אחריו. להתרחץ לא התרחצתי, כי לא היה בדיוק איפה. אבל חנניה השיג לי בגדים והחלפתי.
למחרת, יומיים אחרי הקרב, חזרתי למיתלה והסתכלתי על שני הזחל"מים שלנו, שנותרו שם. לא היה עליהם צבע בכלל, כאילו שגירדו אותם עם שפכטלים או עם נייר זכוכית. כל האגף שהיה חשוף לאש המצרית היה חסר צבע לחלוטין. רק אז התחלתי להבין לאיזה "ברוך" נכנסנו במיתלה.
שלמה ניצני לא שכח להוסיף בעדותו: "אם מגיע למישהו צל"ש הרי זה לחייל ששמו גדעון. מיד כשנכנסנו למלכודת בתחילת הקרב, נפגע מכשיר הקשר שלו ולא הייתה כל אפשרות לדווח למפקדי הכוח על מצבנו הקשה. גדעון התנדב לרוץ קדימה, כשהוא חשוף לאש האויב, ולדווח למפקדים על כלי הרכב הלכודים במעבר. למעשה יכול היה להישאר אחר-כך מחוץ למלכודת, אך הוא העדיף לסכן את עצמו ולחזור בדרך האש". הוא לא הזכיר את הכתוב עליו במגילת עיטור הגבורה.


מפת הקרבות בסיני במבצע "קדש" (מתוך הספר "לא על מגש של כסף" בעריכת יהודה ואלך)


מלחמה לכל החיים
פציעתו הקשה מאוד של מוני ניצני במלחמת יום הכיפורים הותירה אותו עם מגבלות פיזיות ומצולק נפשית. בראיון ארוך שנמשך כחמישים שעות, שקיים איתו רנן שור בשנת 1988 נגול סיפור מורכב. הבאנו קטעים ספורים בלבד המאירים את אישיותו ואופיו של מוני. על קורות חייו בקיצור, ראו להלן.
"פעם אחת נסענו זֹהר (רעייתו) ואני, בין תל- השומר לקיראון. נהגתי והיה לי קושי איום לקחת סיבובים. יכולתי בעצם רק לנסוע ישר, וכל סיבוב עלה לי במאמץ אדיר, בירידה מהכביש וההערה של זהר שהחזירה אותי למסלול. טור ארוך של מכוניות התחיל להזדנב אחורי וצפצופים וקללות וצעקות. לא הבנתי למה. לי נראה שאני נוסע במהירות רגילה, אבל בפועל נסעתי במהירות של 10 קמ"ש, ואנשים שעברו אותי הסתכלו עלי בעניים רוצחות וסימנו סימנים של 'חסר לו בורג'. בשבילי שהייתי 'מלך הטרקטורים' בכפר חיטים ונהג מצוין, זו הייתה פגיעה איומה כשהבנתי שאני לא מסוגל לנהוג.
בתקופה הראשונה בקיראון, מה שהכי הציק לי, הייתה הרגשה שאני מוקף בקשר של שתיקה... ציפיתי שיבואו לבקר אותי במאסות - מפקדים בעבר ובהווה, קצינים וחיילים שלחמו או היו תחתי במשך שנים, אבל הזרם היה דליל מאוד... כל מי שהגיע אלי התנפלתי עליו עם שאלות ושכחתי מייד חלק מהתשובות ושאלתי שוב. זה היה ניסיון אובססיבי לבנות את התמונה מתוך שברים של זיכרונות. לא עשיתי לעצמי הנחות, כפיתי על עצמי שוב ושוב לשחזר מה קרה בשישה ושבעה באוקטובר ולאט-לאט סידרתי לעצמי את היומיים שלפני 'המכה בראש'.
---
רציתי לחזור לשירות הצבאי, חשבתי שעוד יש לי מה לתרום. רפול, שהיה אז מפקד האוגדה בצפון, התקשר אלי והציע לי להיות קצין האג"ם שלו. לא חשבתי פעמיים. 'מתי?' שאלתי. 'מה מתי?' הוא אמר, 'מחר בבוקר'. למחרת בבוקר אני עומד עם הציוד בדלת ופתאום טלפון: קורדובה, קצין הרפואה הראשי: 'מה אני שומע', הוא אומר לי, 'שאתה יוצא לעבוד עם רפול?' וביקש ממני לעבור דרכו. בתל- השומר סגרו אחרי את הדלת והוא התחיל לפמפם. שלוש שעות ישבתי אצלו. הוא ניסה להסביר לי מה קורה איתי, פעם ראשונה שמישהו ניסה להעמיד אותי על מצבי ובמקומי. הוא היה מאוד בוטה, אמר לי במפורש שנפצעתי פציעה אנושה... בסוף חתכתי אותו ואמרתי: 'שמעתי. אני יוצא לרפול'. הוא התעקש: 'על גופתי המתה אתה הולך לצפון'. הוא הרים טלפון לרפול והודיע לו בנוכחותי 'מוני ניצני נשאר בבית'. התקפלתי הביתה ואמרתי לזהר שהרופאים לא נותנים לי.
---
... היו ביני ובין זהר אינסוף דיבורים ותוכניות קמו ונפלו. תמיד ידענו, שיום אחד, כשאשתחרר מהצבא, נחזור להתיישבות, נקנה משק ונהיה חקלאים. זה היה החלום הגדול שלנו ולכן לא הייתה לנו בעיה של ריק קיומי או חיפוש משמעות בחיים. אחרי כול כך הרבה שנים של לחימה על אדמת הארץ, נראה היה לנו שההמשך הטבעי של הלחימה הוא ההתיישבות... בהתחלה דיברנו על התיישבות ברמת הגולן או בפִתחת רפיח, אבל באותו זמן הבעיה המרכזית שלנו לא הייתה איפה אלא כיצד מבחינה כלכלית אנחנו יכולים לממש את החלום.
---
קטע מעדות של זהר ניצני, אשתו (מתוך הראיון בעיתון במחנה, 1988):
נפלנו בין הכיסאות אבל אני לא ממורמרת. בשנתיים הראשונות לא היה עם מי לדבר ואף אחד לא דיבר איתנו. ידעתי על אובדן שדה הראייה השמאלי ועל זה שמוני לא יוכל לנהוג, ואמרו לי לשים לב שייקח את התרופות. אבל לא ידעתי על חוסר ההתמצאות במרחב, על האפילפסיה, על מצבי הרוח הקשים, על התוקפנות. כשאתה נמצא בתוך זה אתה לא תמיד נותן לעצמך דין וחשבון. אני גם טיפוס שהולכת כל הזמן קדימה ואופטימית. מוני, מתמיד, הולך לאט קדימה ומסתכל אחורה. בהתחלה ניסיתי להבין את ההתפרצויות. אולי הוא מתפרץ עלי? אולי אני אשמה? זו הייתה טראומה נוראית. לילדים ניסיתי להסביר דבר אחד: חזר לכם אבא אחר. הוא נפצע קשה בראש, אמרתי להם, הוא מאוד כועס, ולשנות אותו אי-אפשר אלא רק לקבל אותו. הם היו ילדים והיה להם מאוד קשה והיו להם הערות ורטינות כמו 'איזה אבא יש לנו' ו'איך שהוא דורש מאיתנו...'
---
קטע מעדות של דר' מקס שטרן, פסיכיאטר (מתוך הראיון בעיתון במחנה, 1988):
איתי הוא שם את המלחמה בפריזר, הוא היה עסוק בעבר הרחוק או בעתיד, בפיתוח המשק. הוא יכול היה לבחור כמו רבים, בדרך של נכות, דרך של 'מגיע לי', להישען על הסביבה והמוסדות כמו משרד הביטחון, אבל אישיות חזקה באמת לא תיכנע למסלול הזה, ובשבילו זו הייתה שפה זרה. הוא דרש פתרון של עצמאי, לא שכיר, ולא קיבל, לפעמים דחה בצורה ברורה את רוב המטופלים, לא רצה להיות כמותם ובסטטוס שלהם...
עבורי, אומר שטרן, המפגש עם מוני היה חזק מאוד. הוא אנטי-תיזה של היהודי שהכרתי בבלגיה ומהווה עבורי, מעין אידיאל של מה שרצוי שיהודי יהיה. מוני הוא אחד מהמקרים שעזרו לי להיות אופטימי במקצוע הקשה הזה ולהאמין באפשרויות ובכוחות של האדם. לעיתים הוא עורר בי תחושה שאם היו לי הכוחות שיש לו, יכולתי לעשות הרבה יותר, ושאנחנו - שיש לנו הכשירויות המלאות - אנחנו לא מנצלים אותן עד תום.
---
בעוד הוא מקיים מאבק קשה ורצוף בחיי היומיום, בודד לאחר שרעייתו זהר נפטרה לפני כארבע שנים, הוא מוצא רגעים שבהם הוא שופך את ליבו, לנייר הדומם, שמעתה ואילך יהיה לו בבואה לחיים שעליהם הוא חולם ולא מצליח להגשים. הנה שיר געגועים לבתו שאותה לא ראה כבר שנים מאז ניתק הקשר ביניהם.


שיר שכתב מוני ניצני לילדתו האהובה שלא שמרה איתו על קשר


לְרוֹנָה


הוֹ יַלְדָּתִי הַאֲהוּבָה,
נִגּוּנֵי הָרוּחַ הַמְּחַלֶּלֶת
בֵּין גִּבְעוֹלֵי קָנֶה וְצַמְּרוֹת בְּרוֹשִׁים
קוֹרְאִים לָךְ לַשּׁוּב אֵלַי
בַּאֲשֶׁר אַתְּ שָׁם נִמְצֵאת,
אִם בְּמִדְרוֹנֵי הָרִים
וְאִם בְּעֹמֶק יֹרֶק הָעֲמָקִים.
בַּרְבִיעִית חוֹלֵף הָחֹרֶף
וְהָאָבִיב שׁוּב מַזְּרִיעַ
כָּל קָדְקֹדֵי הַפְּרָחִים.
וְאִם בְּדַרְכֵּךְ אֵלַי, בִּתִּי,
יַחֲלוֹף לוֹ גַּם הַקַּיִץ
וּסְתָו בּוֹעֵר בְּאֵשׁ שְׁקִיעוֹת
כְּבָר יַטְמִין זַרְעֵי סַבְיוֹנִים -
לָךְ עוֹד אֲחַכֶּה
בֵּין יְקוֹד שֶׁמֶשׁ חַמְסִינִים
לְבֵין אֹפֶל קְרִירוּת חֹרְשוֹת...
וְאִם יְבוֹשֵׁשׁוּ פַּעֲמַיִּךְ
וּלְאַחַר מוֹתִי תָּבוֹאִי,
בְּנוּחַ עָלַי שַׁלְוַת עוֹלָם
חָבוּק עִם שָׁרָשִׁים,
עוֹד אוֹסִיף וַאֲחַכֶּה לָךְ
וְהַפַּעַם כְּנֵר תָּמִיד...
וְאַתְּ, אֲהוּבָתִי, זִכְרִינִי
וְרוֹנִי לִי מֵעַל הַתֵּל
תְּפִלַּת סְלִיחָה וְגַעְגּוּעִים.


אבא
אביב תשס"ג


על אות המופת שקיבל סא"ל שלמה (מוני) ניצני על לחימתו במלחמת יום הכיפורים


לאות ולעדות
כי סמל ניצני שלמה
מ"א 313796
גילה אומץ לב
הראוי לשמש מופת
במלחמת יום הכיפורים


ביום 6 באוקטובר 1973 פיקד סא"ל שלמה ניצני על גדוד טנקים, בגזרה שמול העיר איסמעיליה. הכוח שבפיקודו ביצע התקפות חוזרות ונשנות על ראש הגשר המצרי שבגזרה, ובכך שיבש ובלם את מאמץ הצליחה המצרי. מספר הנפגעים של הכוח היה רב. סא"ל שלמה ניצני בעצמו שקד לחלץ את נפגעיו, על אף האש הכבדה של האויב. הוא נפצע קשה תוך כדי קרבות הבלימה. כושר מנהיגותו, עמידתו האיתנה, אומץ ליבו וקור רוחו נסכו ביטחון בְּקֶרֶב פיקודיו וחיזקו את רוחם.


על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת לפי חוק העיטורים בצבא ההגנה לישראל.


אייר תשל"ה, מאי 1975


 

פרטים על מוני ניצני (נכון למועד הכתבה ב-2003)
מוני ניצני גדל במושב השיתופי כפר חיטים שליד טבריה. הוריו היו חקלאים. לאחר שירות החובה ותקופת קצרה בקבע, השתחרר, נישא בגיל 22 לזֹהר בת קיבוץ אפיקים ועבר לקיבוץ זה. לאחר כשנה וחצי עבר הזוג לחוות מַקוּרָה שבלב הכרמל, ליד כרם מהר"ל. לאחר 5 שנים נקרא על-ידי צה"ל ומשרד הביטחון לצאת להדרכה בקונגו. שנתיים לאחר מכן חזר לארץ לקראת מלחמת ששת הימים ונשאר בצה"ל עד לאחר פציעתו הקשה מאוד במלחמת יום הכיפורים. עד לפני שנים אחדות עבד כחקלאי וכמומחה ארצי לגידול פרחי גרברה. למוני ולרעייתו זֹהר נולדו שני בנים ובת. הבן הקטן מיכאל, כיום בן 29, נולד לאחר מלחמת יום הכיפורים, עם פגיעה מוחית קשה. הוא מוגדר נכה ב-100 אחוזים ומחלק את זמנו בין שהייה במוסד ובין ביתו של אביו מוני. [הבן מיכאל נפטר לפני שנים אחדות]. זֹהר, רעייתו של מוני, נפטרה ממחלה קשה ב-1999. כיום מוני גר לבדו, אין לו משק יותר, ובעלי חוב תובעים אותו.
האם נשאיר אותו פצוע ונטוש ללא טיפול במלחמת הקיום?


מקורות:
* שיחה עם מוני ניצני, יוני 2003
* ספר הגבורה בעריכת מיכאל בר-זֹהר
* הספר בני קשת מאת חני זיו ויואב גלבר
* כתבה מאת רנן שור בעיתון במחנה, 13 באפריל 1988


חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל