קישורים מפת האתר

אתר השריון מברך את הבאים בשעריו בשנה טובה

 

8 בספטמבר 2013: הניצחון שלי

ההפצצה של המטוסים המצריים על בסיס טסה בסיני, שינתה לנצח את חייה של ענת יהלום. היא ספגה רסיסים בכל גופה ואיבדה את רגלה, אבל לרגע לא ויתרה. היום, אחרי 27 ניתוחים, ענת הולכת עם פרוטזה, משתתפת במרתונים עם אופני היד שלה, נלחמת על זכויותיהן של נכות צה"ל

 

בת-חן אפשטיין אליאס,  צילום: קובי קלמנוביץ' (מאתר ישראל היום, 5 בספטמבר 2013)

 

ענת יהלום. "זה קל ליפול, אין לך שליטה על הנפילה. אבל יש לך שליטה על איך תקום"

 

למפגש המיוחד עם נשיא מצרים סאדאת, ב־1977, הזמין ראש הממשלה בגין גם 50 נכי צה"ל שנפצעו במערכות ישראל. 49 גברים באו, ישובים בכיסאות גלגלים, נעזרים בקביים, קטועי יד או רגל, עיוורים. ואישה אחת.

"הוא שאל מה עושה פה בחורה, וכשהסבירו לו שנפצעתי קשה בסיני, הוא ביקש לדבר איתי", מספרת ענת יהלום. "הדבר העיקרי שהוא שאל עליו היה תהליך השיקום. הוא ביקש שאארח את אשתו ג'יהאן בבית הלוחם בתל אביב כשהיא תבוא לארץ. רק אז הבנתי שבמצרים אין מוסד שיקומי כזה. משיחות מאוחרות יותר עם קצינים נכים מצרים הבנתי שהדבר היחיד שהם מקבלים הוא הזכות ללבוש מדים ולעבוד במשרד צבאי. זאת אומרת, לא לאבד את הכבוד ואת היכולת לעבוד. אצלנו זה הרבה יותר טוב".

היא בת 59, מדברת בפשטות על ההתמודדות הקשה עם הרגל שנקטעה ועם כאבי פנטום בכל הגוף. צוחקת שהמכשיר הרוטט בעצבנות על שולחן בית הקפה, זה המודיע שהמנה מוכנה, יכול להוביל בכל רגע להתפרצות של פוסט טראומה. משתמשת במילה "נכה" בצורה הכי בוטה שיש, לא מתאמצת להיות פוליטיקלי קורקט. דוחה את הרגע שבו תשתף אותי בפציעה עצמה, כאילו היא כבר ברורה מאליה. היא נפצעה וזהו.

נאחזת בדברים שכן השיגה. למדה חינוך ותולדות האמנות בסמינר אורנים. הקימה משפחה. נישאה לרפי רימשון (65), וילדה על כיסא הגלגלים את גיורא (38) ואת רועי (36). חמש שנים לאחר מכן נולד גם נמרוד (31). בשנות התשעים שימשה שלוש שנים שליחת עלייה של הסוכנות היהודית בדרום אפריקה, מילאה תפקיד ציבורי בארגון נכי צה"ל, הייתה שותפה להקמת עמותת "אתגרים" לקידום ושילוב של בעלי מוגבלויות באמצעות פעילות ספורט אתגרית, ופעילה בפורום נשים נכות צה"ל. היא מעבירה הרצאות על הסיפור שלה, "ליפול ולקום", ובזמנה החופשי גם משתתפת במרתונים, כשהיא רוכבת על אופני יד.

ולמרות הכול, היא עדיין שם. נושאת את הצלקות ואת המשקעים. ואת הזיכרונות.

 

יהלום בבית החולים תל השומר. ב-1973 "לא האמינו שאצליח להגיע בחיים לארץ"

 

"הייתה מועקה באוויר"

בת 18 וחצי הייתה כשהוצבה בבסיס טסה בסיני, כראש לשכת המג"ד. המג"דית, הם קראו לה, כי די היה בצעקה אחת שלה כדי שיהיה שקט. "זה שהכנתי נס קפה לכולם לא הפריע לי לצעוק עליהם", היא מחייכת.

את יום שישי ההוא, 5 באוקטובר, היא זוכרת לפרטיו. המפקד שלה, שאול שלו, שבהמשך המלחמה איבד את חייו, הלך לראות מה קורה אצל המצרים, וכשהוא חזר הוא אמר שבצד השני יש "800 ראש". 800 חיילים מצרים זה המון.

"הוא אמר לי: 'תחזירי מהבית את כל הקצינים שיצאו'. הספקתי להתקשר הביתה לאבא שלי, להגיד לו שהקווים עומדים להיסגר ויש כוננות. צִלצלתי עבור שאול לאשתו, פרופ' גבריאלה שלו, והם עוד הספיקו לדבר. הוא אמר לי, 'לכי לישון כמה שעות, אם אצטרך אותך אקרא לך'".

כנהוג בבסיס בסופי השבוע, החיילים יכלו ללבוש בגדים אזרחיים. היא עוד זוכרת שבשבת לבשה חולצה רקומה, "רומנייה כזאת", וסנדלים אזרחיים. אבל כשהמפקד הגיע ללשכה ביום ההוא הוא ביקש ממנה ללבוש מדים, כי נכנסים לכוננות. את החיילות שנותרו בבסיס היא שלחה באוטובוס לתל אביב. אמרה למפקד שהיא נשארת איתו.

"רצתי לחדר להחליף למדים, והמפקד אמר לי שהם יורדים לבור ושאעביר שיחות. ויש שקט כזה של יום כיפור, חיילים צמים, משהו כבד באוויר. נפרדנו בהצדעה, הרגשנו שנינו מועקה גדולה. אין רדיו, אין עיתונים, לא היה פחד אבל הייתה תחושה כבדה מאוד. למחרת בבוקר הודיעו שהולך להיות מבצע ישראלי לחציית התעלה, לתפוס ראש גשר. חשבו שזה יהיה יום קרב אחד, מקסימום כמה ימים.

"ב-14:05 אני שומעת פתאום רעש מחריש אוזניים. מסתכלת החוצה ורואה מולי מטס של שלושה מטוסים זורק פצצות. לא היה מקלט לרוץ אליו. נשכבתי על הרצפה, ואחרי שנייה הלשכה חטפה פגיעה ישירה. המבנה היה טרומי, פח דק דק, כך שהגג והקירות פשוט קרסו. הייתי לבד בלשכה, אבל שש מדרגות מעל הלשכה היה צריף של נהגים, והם יצאו ממנו המומים לגמרי. הצלחתי לזחול החוצה מתוך הלשכה. התהפכתי מהבטן לגב וראיתי סילוני דם מרגל שמאל. הבנתי שנפגע לי עורק ראשי. הנהגים הביאו מזרן והניחו אותי עליו. הייתי שמנה, שקלתי מעל 100 קילו. הרגשתי כמו ברעידת אדמה. מוטלת חצי על החול, השמש נכנסת לתוך העיניים, פצצות מרעידות את האדמה, וחם. חם מאוד.

"המפקד שלי הגיע בריצה, ואני זוכרת שתפסתי אותו בחולצה ושאלתי אותו אם אני אחיה. הוא אמר: 'כן, את תחיי', והורה לפנות אותי. זרקו אותי על הזחל"ם הרותח, ובזמן שאני על הגב אני רואה את המטוסים חוזרים לעוד גיחה, והדלקייה עולה באש, והצריפים עולים באש, וזה נראה כמו פעלולים של סרט בהוליווד. תחנת איסוף הפצועים הייתה אפלולית וקרירה, ומסביב צרחות ופאניקה. "אמרתי 'שקט, מה זה כולם צועקים פה'".

לרופא הראשון שטיפל בה קראו גיורא פוירשטיין, שם שאחר כך נתקלה בו עוד כמה פעמים, ולימים שמו של בנה הבכור. "שאלתי אותו אם יורידו לי את הרגל, והוא אמר שכן אבל מה זה חשוב, אני אשאר בחיים. פינו אותי במסוק לרפידים, פצועה יחידה בין הרבה חיילים גברים, ושם איבדתי את הדופק. נתנו לי שוק חשמלי עד שהצליחו להחיות אותי. ניסו להכניס לי עירוי, אבל הדם פרץ מכל הכיוונים ברגל, לא ברור למה לא שמו לי חוסם עורקים. ומנסים להנחית מסוק לפנות מרפידים, אבל אי אפשר, כי על המסלול חוטפים הפצצות. וכולם צועקים, ובוכים. ואני בהכרה".

במסוק טיפל בה ד"ר גיורא גרף, רופא מוטס מ-669. "לפני כמה זמן הוא מצא את הפרטים שלי בפייסבוק, וסיפר שבמשך כל הטיסה דיבר איתי, כי האמין שצריך לדבר עם מי שהולך למות. שנים חיפש אותי כדי להגיד לי את זה. אמר שגססתי, שהוא לא חשב שאצליח להגיע בחיים לארץ".

היא עוצרת רגע ומחייכת. אני לא מבינה למה, והיא עונה שלמעשה חשבו שהיא הולכת למות, אבל האופי שלה הראה לכולם שהיא תנצח. "עצרנו באמצע הדרך בבאר שבע, ורצו לאשפז אותי בסורוקה. ואני חשבתי על ההורים שלי שצריכים להגיע מכנרת, וביקשתי שיאשפזו אותי בתל השומר. אז צחקו שאני מנהלת את הפינוי של עצמי. וזה המשיך גם כשהביאו אותי לתל השומר. הפשיטו אותי וכיסו אותי בשמיכה. הייתי אפופה לגמרי, שמעתי אנשים אומרים 'זאת לא תוציא את הלילה'. זה מסוג הביטויים שנחקקים לך בזיכרון. ומישהו ניסה להוריד לי את השמיכה, ולא נתתי לו, כי הייתי עירומה. אז אמרו: 'איך לא תשרוד את הלילה, תראו איך היא מחזיקה את השמיכה'".

היא הוכנסה לחדר הניתוחים. אבא שלה, יוסק'ה, שעבד במוסד ובמשרד הביטחון, ידע שמשהו קרה בבסיס שלה בסיני והתחיל לחפש אותה בין בתי החולים. הוא הגיע לתל השומר כמה דקות אחריה, והמתין מחוץ לחדר. רק אחרי שראה אותה והבין מה קרה, הודיע לאמה. האם השאירה את שתי אחיותיה הקטנות במקלט של קיבוץ כנרת המופגז ונסעה למרכז.

אחותה הגדולה של ענת הייתה בקיבוץ אחר, עם בני משפחתה. החבר שלה רפי, שהיה אז מילואימניק ביחידה מובחרת, שמע על הפציעה כמה ימים לאחר מכן. הוא שירת בקו במצרים, והיא קיבלה ממנו שתי גלויות ואפילו שלחה לו ד"ש בתוכנית רדיו, כששכבה בבית החולים.

רק אחרי חודשיים נפגשו. זה היה בשבת הראשונה שרפי יצא הביתה. הוא פגש את המשפחה של ענת בדרך לתל השומר, אחת האחיות שלה ויתרה על מקומה ברכב כדי שהוא יוכל לנסוע אליה.

"שכבתי בחדר עם מסכת חמצן, ופתאום הוא הופיע. זה היה מביך. היה שם ריח של דם קרוש, כמו של גווייה. לא היה מזגן. חשבתי, איך בכלל הוא נכנס לחדר המצחין הזה. בכל פעם שהסרתי את המסכה הרגשתי את הסירחון סביבי. וטיפלו בי כל הזמן אנשים, ותהיתי מה הוא עושה בתוך כל הסיטואציה הזו. גם הוא היה בהלם. אבל די מהר הוא התעשת.

"בימים שאחר כך הוא התחיל לשלוח לי מכתבי עידוד עם המון הומור. בדיחות. חיזר אחריי. האמת היא שבקשר שלי עם רפי לא חוויתי אף פעם את רגשי הנחיתות שנשים מדברות עליהם. לא נתתי לעצמי להתאבל על המצב הגופני שלי, התעלמתי ממנו עד כמה שיכולתי.

"כשהייתי בבית החולים אחרי הפציעה באה לבקר אותי חנה מרון, שנפצעה כשלוש שנים לפני כן בפיגוע במינכן והלכה עם פרוטזה. ובאו עוד נשים נכות, שהיו במחלקה הזו לפניי. זה משהו שעושים עד היום, נשים שעברו את זה באות לדבר עם הפצועות. כי נשים מתנהלות קצת אחרת. כולן דיברו על בעיה ביצירת קשר עם גברים, ואיך נכנסים למיטה עם גבר, ואיך מתמודדים עם זה. עד אז לא חשבתי על זה בכלל. אולי זה קשור לטיפשות של הגיל הזה, שברור שהכול יסתדר. והכל הסתדר. אחרי המלחמה הזו ראינו שאין טעם להתעסק בפרטים קטנים, התחתנו והקמנו משפחה".

 

עם הבעל רפי בזמן השיקום. "לאישה שצריכה לנהל בית וילדים זאת תחושה קשה מאוד"

 

14 שנים במעמד של גבר

שנה שלמה הייתה מאושפזת, האישה היחידה שנפצעה בקרב. בשנה הזאת חשבה על העתיד, תִכננה את החתונה, לא שקעה ברחמים עצמיים. לחתונה עם רפי יצאה מבית החולים ל-24 שעות - בכיסא גלגלים, עם רגל מגובסת ומדולדלת. עד היום היא זוכרת שלא הצליחה לראות את עצמה במראה, כי המראה הייתה גבוהה מדי לכיסא הגלגלים. 

"כשרפי היה יוצא למילואים, אני הייתי נשארת בבית בקיבוץ עם שני תינוקות וכיסא גלגלים. ישנתי איתם במיטה עם כל הציוד, פחדתי מהרגע שאולי יהיו אזעקות. זה היה בית רגיל כזה, שאמנם הוקם בסיוע משרד הביטחון אבל היה של הקיבוץ. את אפילו לא מגיעה לקומקום כדי לעשות קפה. לא מגיעה למתג של האור כדי לכבות אותו. אין לך מקלחת ושירותים נגישים. לאישה שצריכה לנהל בית, זו תחושה קשה מאוד".

את חושבת שלגבר זה היה מרגיש אחרת?

"נכות נשית היא לא דבר פשוט. זה תסכול של פגיעה בנשיות. הצורך להסתיר כל הזמן. לא תראי נשים רוכבות על אופניים, או בבריכה, בלי פרוטזה. לא תראי נשים נכות רוכבות במכנסיים קצרים. וזה לא נוח, וזה מעצבן, וזה מגביל. אבל הן לא עושות את זה, כי זה לא אסתטי. גם בבית הלוחם נשים ישמרו על אסתטיקה, כי זאת נשיות. זה קו אדום שלא נחצה אותו. אני תמיד בתחושה שאישה שמסתכלת על עצמה ועל גופה החבול מרגישה שכל הדרה ותפארתה הלכו. מי ירצה אותה, מי ייקח אותה. גבר אולי מצליח להגיד שזה לא נורא".

בצבא ובמשרד הביטחון לא ידעו איך להתמודד עם המצב החדש. "זה אפילו היה מצחיק, כשהתחיל עידן המחשב במשרד הביטחון לא הייתה עמודה שאפשר לכתוב בה 'חיילת'. 14 שנים הייתי במעמד של גבר, שזה אומר שמבחינת המחשב לא ילדתי, לא קיבלתי סיוע, לא היה לי בעל שיצא למילואים, לא יכולתי לשנות שם משפחה. עד ששולמית אלוני הקימה את התנועה לזכויות האזרח, ואמרה שאי אפשר להוציא אותי מכל הקטגוריות כי זה לא מסתדר במחשב. והיום יש קטגוריה לאישה".

רק יותר מ-17 שנים אחרי הפציעה, כשכבר הייתה אם לילדים והתגוררה בדרום אפריקה, קלטה ענת מה קרה לה. היא הגיעה למצב שלא יכלה לעמוד על הרגליים, וחזרה לישראל עם המשפחה, היישר לניתוח נוסף.

"זו הייתה התקופה של תחילת מלחמת המפרץ הראשונה, 1991, ושם זה צף ועלה כמו ביוב סתום שפתאום מתפוצץ. המון סיוטים, וטראומות, ופתאום עולים לך שוב בראש כל הצעקות של הפצועים מהמלחמה, כאילו הם שם עכשיו. אולי זו הייתה החזרה לבית החולים שעשתה את זה, אולי הגיוס של הילדים שלי שהתקרב, המחשבה על הנעליים הצבאיות שלהם שיעמדו ליד המיטה. ואז את קולטת מה זה פוסט טראומה. ורק אז הלכתי לטיפול.

"בגיל 40 עזבתי את הקיבוץ. פשוט הבנתי שאני לא יכולה יותר. לא נפרדתי מרפי, אבל עברתי לגור לבד, והוא והילדים באו לבקר אותי הרבה. אחרי שנה הם הצטרפו. גרתי ברעננה, ליד העולים מדרום אפריקה שבאו לארץ כשהייתי שליחת הסוכנות. לפני שנתיים עברתי לכפר סבא. כאן הבית שלי נגיש והכי טבעי ונוח, ואם אעבור עוד ניתוח, אני לא צריכה להישאר בבית החולים אלא יכולה להחלים בבית".

בסיום הלימודים בסמינר החליטה לרדת במשקל. "ירדתי 40 ק"ג, באמצעות שילוב של תזונה נכונה וספורט. בהתחלה שחיתי, ואחר כך גיליתי את אופני היד. ללכת עם רגל אחת עם קביים זה קשה, אבל אחרי שירדתי במשקל קיבלתי את האומץ ועזבתי את הכיסא. כך התוודעתי לספורט".

 

יהלום בזמן השיקום. "נשים מתנהלות קצת אחרת עם הנכות"

 

ב-2007 הקימה את הפורום לנשים נכות. שאלו אותה למה היא עושה בעיות במקום שאין. "אבל התברר שיש בעיה. יש יותר מ־3,000 נשים שהן נכות צה"ל וכוחות הביטחון, וחלקן מתביישות, וסגורות בבית, ומורחקות מהחברה כי הן הרחיקו את עצמן. כי גבר נכה צה"ל, כולם בטוחים שהוא הסתער קדימה עם הרובה והוא גיבור, למרות שזה לא תמיד ככה. אז אישה נכה? היא בטח החליקה על בננה במשרד. אישה לא רוצה שמקום העבודה יידע, ושהמשפחה של בן הזוג תדע, כי אולי יהיו לה בעיות להביא ילדים? ומי ירצה להעסיק אותה? אולי מחר היא שוב תרגיש לא טוב?

"במקרה שלי, היו המון ויכוחים סביב הנכות שלי. איפה לקטוע, עד איפה. הסוף הוא שהשתילו לי פרוטזה ברגל שמאל, שהיא קצרה ב־4.5 סנטימטרים מהרגל השנייה. מי שלא יודע לא רואה, אבל זה דורש הרבה אבזורים. אני הולכת לסנדלר מיוחד, שיתאים לי נעליים בעבודת יד. ויש לי רק זוג אחד כזה".

היום היא לא נעזרת בקביים, "אני חושבת שאני הולכת נחמד". גם אחרי 27 ניתוחים, הרוב ברגליים ("בינתיים"), ושעות של טיפולים בחו"ל, גופה עדיין מלא ברסיסים, "ולפעמים זה עושה צרות. למשל, הרסיסים בריאות עושים לי הרבה פעמים דלקת ריאות". כאבי הראש האיומים תוקפים אותה בלילות, גם המחשבות, "אבל הכול יחסי", היא מדגישה כל הזמן. "בסך הכול, חיי השגרה שלי די נוחים וטובים. ואני כאן". 

את הכוחות היא שואבת מהמשפחה, רק לאחרונה נוספה נכדה שלישית. וגם מהספורט. הרבה מהספורט. "ברגע שאני מתיישבת על האופניים, אני שוכחת הכול. זה שיקם אותי, השעות האלו בתוך הקהילה הספורטיבית, וההתמודדות עם ההישגים שלי מול עצמי. להיות עם עצמי במקום שמתפעל את הגוף ושומר עליו. אני עושה פילאטיס ומחשבת גוף, שזה שילוב של יוגה ופלדנקרייז, ומקבלת טיפולים בגז אוזון נגד זיהומים והתפרצויות. וכל זה ממשרד הביטחון, שמגיעה להם מילה טובה על זה. אותי המערכת שיקמה בצורה טובה. אני חושבת שהחיבור בין השיקום החברתי והגופני מקל מאוד את הצער ואת הפוסט טראומה. כי זה אסון שאתה לא מתאושש ממנו באמת, לעולם לא תהיה כמו בן אדם שלא חווה אסון כזה".

את האופטימיות וההומור התמידיים שלה היא מעבירה הלאה, בהרצאות למשתקמים ולמשקמים. "יש איזו תחושה שהציבור הישראלי עייף מעצמו. שנמאס לו לגרור על גבו את השיירה הארוכה של פצועים בנפש ובגוף, כל אחד אומר 'יש לי גם צרות משלי'. אני שמחה על היכולת שלי לתת לאחרים. אני רואה דברים קשים, וכואב לי שלאנשים כל כך קשה. נכות היא לא דבר חולף, היא שם כל הזמן. אני רואה את זה אפילו במעגל הקרוב, אנשים שפתאום נופלים לדיכאון. רגע אחד הם מצליחים וחזקים, ופתאום נופלים.

"וכן, אצל החבר'ה של יום כיפור זה תמיד עולה ביום כיפור. הכיפור שלי הוא אחר, המלחמה שאף פעם לא די לה. ועם זאת, זה עשה לי את הקשר החזק הזה לארץ. הסיפור שלי קשור בחיים של המדינה הזו, על כל המשתמע מכך. הסתובבתי בהרבה מקומות בעולם כנציגת נכים, ותמיד שאלו כמה כסף צריך, אבל אף פעם לא שאלו איך אנחנו מסתדרים, אם המלון נגיש, אם אנחנו צריכים עזרה. וזו הייחודיות שלנו בארץ. אני מאמינה שזה נובע מכך שהחברה הישראלית היא פוסט טראומטית, ואנשים עברו טראומות, ויש לטראומה קורבנות משנה.

"אבל הכול זה פרופורציות. ולמרות שיש ימים שאני צריכה לגרד את עצמי מהרצפה כי קשה לי, אני יודעת שאני חיה היום, ויש לי חברים שהיו איתי שהיום אינם בין החיים. את רוצה לדעת מה זה פרופורציות? היינו בברלין עם ארגון נכים, והורידו אותנו פעמיים בגלל נחיתות חירום. והיו איתנו עיוורים, קטועי רגליים, אנשים עם כמה פציעות, וכולם היו שקטים. כשהדיילת שאלה את אחד מאיתנו איך זה, הוא ענה לה בחיוך: 'מה כבר יכול לקרות לי שעוד לא קרה'.

"כי זה קל ליפול, אין לך שליטה על הנפילה, אבל יש לך שליטה על איך תקום. שום דבר בחיים לא הכין אותי לזה שמשום מקום החיים שלי יימחקו, ואני אצטרך לבנות אותם מחדש. אבל הנה, אני כאן". 

 

יהלום (מימין) על אופני היד. "ברגע שאני מתיישבת על האופניים אני שוכחת מהכול"

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל