קישורים מפת האתר

19 בנובמבר 2013: צה"ל נפרד מטנק המגח המיתולוגי

הוא דהר בדרך לניצחון במלחמת ששת הימים, היה אחד המחסומים שבלמו את הסורים במלחמת יום הכיפורים וחיסל קיני טרור במלחמת לבנון. אבל עכשיו, אחרי כמעט 50 שנות שירות בצה"ל, הוחלט להוציא את טנק המגח (פטון) בהדרגה מהשירות. אודי עציון לקח חבורת לוחמים ומפקדים לנהיגת פרידה מהטנק המיתולוגי

 

אודי עציון.

 

טנק מגח של חטיבת יפתח. צילום: עפר צידון

 

"רשאי להניע", מודיע לי אל"ם אורן סולומון בקשר מהצריח, ואני מחפש את המתג שיעיר, אולי בפעם האחרונה, את 908 כוחות הסוס לוגמי הסולר של המגח. לחיצה ארוכה למעלה, והמנוע מתעורר לחיים בפרץ של רעש ועשן שחור. כמה דקות קורם הבהיר רס"ל (במיל') אבי גורן, שלנסיעה הזאת הוא חייב להצטרף, למרות שהוא נהג בטנק הזה תחת אש בסיני יותר קילומטרים משאי פעם אני נהגתי במשפחתיות יפניות. גם תא"ל (במיל') יום-טוב תמיר - שראה מהצריח של מגחים אחרים את מלחמות ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון הראשונה - לא מוותר על ההזדמנות. וכך, עם המח"ט בתור מפקד הטנק שלי ועם שני בעלי עיטור המופת מאחוריי, אני יוצא עם המגח לנהיגת פרידה. האמת, עם צוות כזה הייתי יוצא גם למלחמה. רק לך תמצא ב-2013 איזה קרב שריון בשריון.

 

מגח - מפרט טכני

 

המגח היה קרוב לחגוג 50 שנות שירות בצה"ל, אבל הקיצוץ הדרמטי בתקציב הביטחון שינה את התוכניות והביא להחלטה להוציא אותו בהדרגה מהשירות. כבר בימיו של דן חלוץ כרמטכ"ל צומצמו האימונים בחטיבות שהשתמשו בו, אבל החטיבות עצמן לא פורקו, מה שאִפשר להן לחזור לפעול בעקבות הפקת הלקחים שאחרי מלחמת לבנון השנייה. אכל הפעם זה רציני: לצה"ל באמת אין כרגע כסף להחזיק טנקים שחלקם יוצרו עוד לפני שנולדו ההורים של חברי הצוותים הנוכחיים שלהם. גם לא בטוח שהוא עוד זקוק להם.

אבל בשנות ה-60 הצבא נזקק מאוד לטנקים חדשים, וארצות הברית הסכימה לספק לצה"ל את האם-48 פטון. את מלחמת העולם השנייה ניצחו האמריקאים עם השרמן שלהם, שהיה אמין ופשוט, אבל היה נחות מהטנקים הגרמניים. הפטון שפותח אחרי המלחמה נועד לסגור את הפער, ואכן נחשב אז לטנק הטוב במערב. האמריקאים הסכימו לספק אותו לישראל רק דרך מדינה שלישית, וכך, ב-1964, פחות מ-19 שנה אחרי שחרור אושוויץ, חיילים ישראלים מצאו את עצמם בבית הספר לשריון של הצבא הגרמני, מקבלים שיעורים בהפעלת

הטנק החדש של מדינת היהודים.

"הייתה אז רגישות עצומה לנסיעה שלנו, גם כדי להסתיר את עסקת הנשק וגם כדי להסתיר את מקורו", אומר יום-טוב תמיר, שהיה חבר במשלחת. "אסור היה להזכיר את שם היעד, רק להשתמש בשם הקוד 'ארץ משה'. המכתבים שלנו למשפחות הוסוו כאילו נשלחו מצרפת. בכלל, רק במטוס אמרו לנו לאן אנחנו נוסעים. הרגשנו די חרא לטוס דווקא לגרמניה והצטמררנו עוד יותר כשהמשכנו את המסע ברכבת, והקונדוקטור ניגש אלינו במגפיים. גם אחרי שהגענו לבסיס, כול איש צבא גרמני שראינו, ישר התחלנו לעשות חשבון בן כמה הוא ואיפה הוא היה במלחמה".

הלימודים התנהלו בגרמנית, כשכמה ישראלים שדיברו את השפה מתרגמים. "ניסינו להסתיר את הזהות שלנו

וכולנו קיבלנו מדים זרים. הבעיה שלכולם היה תפור אותו שם, מה שהיה קצת חשוד. מהשיחות המגומגמות שלנו עם הנהגים הגרמנים, למשל, התברר שהם כולם שירתו בקורפוס של רומל, בכוח שאמור היה לכבוש את ארץ ישראל מהבריטים".

"לדעתי הם חשבו שאנחנו טורקים בגלל שהיינו כהי עור", אומר תא"ל (במיל') אביגדור קהלני, אז סג"ם צעיר

וחבר המשלחת. שלוש שנים אחר כך יקבל קהלני את עיטור המופת על לחימה במגח, אחרי שיחליף ביום הראשון של מלחמת ששת הימים שלושה טנקים שנפגעו בזה אחר זה, עד שנפגע ונפצע בעצמו. "רק ביום האחרון אמרנו להם מאיפה הגענו. לא הייתה אי-נעימות, דווקא הרגשנו הערכה".

 

מאיפה בא השם

הטנק החדש הדהים את הישראלים, שהיו רגילים עד אז לטנקי שרמן אמריקאים עתיקים, לטנקי 13-AMX קלים מצרפת או לטנקי הסנטוריון ("שוט" בכינוי הצה"לי) הבריטיים, על מוזרויותיהם המכניות. "זה היה כמו אוטו אמריקאי", אומר ח"כ אלוף (במיל') עמרם מצנע, שהצטרף לגדוד המגח הראשון וקיבל בהמשך שני עיטורי מופת על לחימה במגח - בששת הימים וביום הכיפורים. "כול הטנקים שהיו לנו עד אז היו ידניים, עם קלאץ', פה היו רק גז וברקס וגיר אוטומטי. וגם מד-טווח ממוחשב ומנועי הפטונים נסעו ממש מהר".

בארץ נשמרה הסודיות. "הטנקים היו חונים מתחת לסככות ויוצאים לאימונים בשושו. אנחנו היינו מאוד גאים בהם, היינו מצחצחים אותם במברשות הגילוח שלנו ומתחרים אחד עם השני על ידע. היינו די מורעלים", אומר מצנע, שייפצע עם המגח שלוש פעמים כבר ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, ער שיפונה לבית חולים.

והיה העניין עם השם. בגלל הסודיות הוענק לפטון כינוי ישראלי עוד לפני שנפרק מהאונייה בארץ, כדי להסתיר את זהותו. היום יש למקור השם "מגח" יותר גרסאות מאשר לאירועי הלחימה בחווה הסינית, שגם בה השתתף. "זה בגלל שחלק מהתותח הזכיר את אילי הניגוח של מלחמות ימי הביניים", אומר קהלני. "זה כינוי תנ"כי שבחר סליק (ישראל טל)", טוען אלוף (מילי) יוסי פלד. לפי גרסאות אחרות, מדובר בראשי תיבות

של "מרכבת גיבורי חיל".

"עזוב אותך מכל הסיפורים", מתעקש יום-טוב תמיר, "זה פשוט שם שבחר המחשב. לא ראשי תיבות ולא בטיח. מגח, כמו מנוע מגח סילון. כול הפירושים באו אחר כך כי אף אחד לא הבין את הכינוי".

ששת הימים הייתה המלחמה הראשונה של המגח בארץ, כאשר גדוד 79, הגדוד היחיד שצויד בטנק, נלחם בעיקר בסיני. מצנע היה קצין המבצעים, ושש שנים אחר כך יסגור מעגל כאשר באמצע מלחמת יום הכיפורים

יאוחד מה שנשאר מהגדוד הזה עם הגדוד שעליו פיקד אז.

אחרי מלחמת ששת הימים גדל דרמטית מספר המגחים בצה"ל, מ-150 לכ-1,000. חלקם היו טנקי שלל ירדניים, ואחרים טנקי פטון מדגמים מתקדמים יותר, שכבר הגיעו מארצות הברית באספקה ישירה. "לפטונים המקוריים קראנו 'טנק חמש שעות', כי היה להם מנוע בנזין, ואחרי המש שעות לחימה היה נגמר להם הדלק. בששת הימים נתקעו לנו הרבה טנקים רק בגלל שנגמר להם הדלק", נזכר מצנע.

אחרי המלחמה הוחלפו המנועים לדיזל, ואת תותח ה-90 מ"מ המקורי ירש ה-105 מ"מ. צה"ל קיבל גם טנקים מהרגם המשופר אם-60, שהיה מצויד במערכת ראיית לילה לנהג. "עזר ויצמן, אז סגן הרמטכ"ל, הגיע לבקר אותנו בתעלה", מספר יוסי פלד, שסיים את מלחמת ההתשה כמפקד גדוד מגח, "ואמר לנו שזה המיראז של חיל השריון. קפצנו על ההגררה בשתי ידיים".

מיראז'? בקושי ספיטפייר. אני לוחץ ולוחץ על הגז, אבל מד המהירות מטפס באיטיות מרגיזה מעל קו העשרה קמ"ש. לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היו רודפים אחרינו טילים עכשיו. אני אולי שריונר פח, אבל אני זוכר היטב את הנהיגות במרכבה סימן-4. הן האיצו ככה אולי ברוורס. ככה זה כשיש רק שני הילוכים קדמיים.

המגח 7 שבו אני נוהג כרגע הוא תוצאת אבולוציה של 50 שנה. "זה לא הטנקים שהשארנו מאחורינו", אומרים בפליאה יום-טוב תמיר ואבי גורן. למגח הזה, שעבר השבחות מקיפות בתעש, יש צריח עם מיגון מודרני, זחלים של מרכבה, מחשב ירי מתקדם יחסית ויכולת לשגר פגזים מתקדמים. יש לו גם מנוע חזק ב-20 אחוזים מהדיזלים המקוריים של המגח. חבל רק שעם כול המיגון הוא שוקל רק קצת פחות ממרכבה סימן-4, שיש לה חמישה הילוכים, 1,500 כוחות סוס במנוע ויחס הספק-משקל הרבה יותר טוב.

מה שכן, הזחלים מגיבים מהר יותר לסיבוב ההגה, וצריך להפעיל פחות כוח על דוושת הבלם מאשר בטנק החדש. אוטו אמריקאי אולי, אבל ממועדון החמש. וכמו שאר המגחים שממתינים כאן בדממה בימ"ח, מוכנים

לקדם טנקים ירדניים ועיראקיים שכבר לעולם לא יגיעו, אם נקלף ממנו את המיגונים החיצוניים המרשימים, כנראה נגלה ריתוכים שתיקנו פגיעות פגזים מ-1973. גם לטנקים יש צלקות. וגם לצוותים שלהם.

 

היתקלות בתעלה

אבי גורן היה סמל צעיר באוקטובר ההוא, נהג מגח שבשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים החליף שישה צוותים ונפגע שמונה פעמים מאש מצרית. "תמיר הרגשנו כול כך מוגנים, לא הבנו איך הצנחנים מוכנים לרוץ בחוץ לידנו. מצד שני, הם לא הרגישו איך אנחנו חיים בכלוב כשבאו לחפש מסתור מהאש. באימונים תמיד ירינו ופגענו. אבל זו לא הייתה חוכמה: ראית פעם חבית יורה בחזרה?"

ב-6 באוקטובר 1973 היה הטנק של גורן אחד הבוררים שהגיעו לקו המים בתעלה בניסיון להדוף את המצרים. הצוות הצליח להשמיד עשרות טנקי אויב לפני שקיבל הודעה בקשר שהמצרים נערכים לחסלו. "אמרתי, 'אני הולך לכסח את הכוח המצרי' ונתתי גז. חצי מהזמן הטנק היה כאוויר, דורס ורומס. היה לי ביטחון שהמגח ישמור עליי, אבל ליתר ביטחון כל הזמן זיגזגתי כדי לשבור את חוטי ההנחיה של טילי הסאגר שירו עלינו. אהבתי את הטנק הזה, אותו אחד שהיה איתי עוד מהצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה; שלב במסלול שעובר כול חייל שריון - א"ע). אחרי שלושה ימים הוא נפגע ועלה השמיימה. עברתי לטנק אחר".

ההסבר שהתלווה לעיטור המופת שקיבל מתאר את הדרמה באיפוק: ב-6 באוקטובר 1973 שימש סמל אבי גורן בתפקיד נהג טנק בדרום התעלה. הטנק שלו נפגע בצריח מבזוקה ושני אנשי צוות נהרגו. סמל גורן יצא מתא הנהג תחת אש האויב, אסף את אחד מאנשי הצוות, שהועף מהטנק, ופינה את הנפגעים. למחרת עלה על טנק אחר כנהג. הטנק נפגע וסמל גורן המשיך בלחימה על טנק אחר. ב-12 באוקטובר 1973 נתקל הטנק של סמל גורן בכוח חי"ר מצרי, ותוך כדי הסתערות נפגע הטנק מבזוקה והחל בוער. חיילי האויב ירו לעברו. הוא הפעיל את נשקו האישי והשמיד את האויב.

"באחד הערבים, כשלקחתי כרגיל את המגח לתיקונים בסדנה, התעקשתי שישטפו לי אותו. אנשי הסדנה נדהמו. 'עכשיו? באמצע המלחמה?!' לא ויתרתי. הם שטפו ויצא ממנו המון לכלוך, יחד עם חלקי גופות של מצרים שדרסתי, וגם של לוחמים שהיו איתי ונפגעו. הוא כבר היה ממש מסריח". אחרי שנפגע בפעם השישית ושרד, המג"ד, האלוף (במיל') עמנואל סקל, שלח אותו לנוח בעורף. "סקל אמר לי שלא יהיה לו אומץ להסתכל להורים שלי בעיניים אם אחרי ששרדתי עד עכשיו יקרה לי משהו", אומר גורן.

וכול הימים האלה לא השאירו אצלך צלקות?

"רק אחרי המלחמה, כשהדרכתי נהיגה במגח, גיליתי שאני לא יכול להיות יותר בטנק סגור. הייתי חייב לפתוח מדפים. פעם אהד החניכים איתגר אותי, אמר, 'נראה אותך נוהג במדף סגור'. נהגתי ואיבדתי שליטה בטנק. לכן היה חשוב לי היום להצטרף איתכם לנסיעה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במגח אחר, הרבה שנים".

 

"מפנה גופות ,חרוכות"

יום-טוב תמיר נלחם באותו זמן כמג"ד בצפון התעלה מול הקומנדו המצרי, באזור הביצות של מוצב בודפשט, "יומיים אחרי תחילת המלחמה נשארו לי רק שני טנקים בגדוד. במלחמה כולה איבדתי 67 לוחמים". גם תמיר קיבל את עיטור המופת ביום הכיפורים.

"מלחמת יום הכיפורים סדקה משהו בדימוי של המגח, כמו של צה"ל והמדינה כולה", אומר יוסי פלד. "אני נלחמתי בגולן עם טנקי סנטוריון, ולא שלא נפגעו לי טנקים, אבל לא היו לנו פגיעות קשות כמו במגחים, התפוצצויות פנימיות בגלל פגיעות שגרמו לצריח לעוף באוויר. המיקום של הפגזים צמוד לצוות והשמן הדליק של המערכת ההידראולית שמזיזה את הצריח גרמו לדברים נוראיים". באותם ימים, אחרי שמאות לוחמי שריון נהרגו במלחמת יום הכיפורים, הוצמדו למגח ראשי תיבות עממיים חרשים ומצמררים, "מפנה גופות חרוכות".

"למרות הכול, זה טנק עם נשמה", אומר אל"ם (במיל') רמי מתן, שנלחם עם המגה בחווה הסינית ביום הכיפורים. "במלחמה היו מקרים שמגחים המשיכו לירות, גם בלי צידוד, בלי מערכת הידראולית, עם חצי שרשרת. זה טנק אלגנטי, שנוסע מהר, ממוגן סביר ופוגע טוב מאוד. אהבנו אותו. לא סתם הוא החזיק בשורה הראשונה עד מבצע של"ג".

מלחמת לבנון הייתה שירת הברבור של המגח, שהשתתף בה לצד טנקי הסנטוריון ובעיקר טנקי המרכבה החדשים. הוא היה ממוגן יותר, אך לא תמיד רשם לעצמו דפי גבורה חדשים. הטנקים הישראליים שהושארו

בשטח בקרב סולטן-יעקוב ונגררו לסוריה היו מגחים. שלושת נעדרי צה"ל - זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן - היו אנשי צוות במגח.

השנה, כשצה"ל נאלץ לבצע קיצוץ חריף בתקציבו, בחרה זרוע היבשה להנפיק תעודת שחרור לחלק מהמגחים. אל"ם אורן סולומון, מפקד חטיבה 11, חטיבת יפתח, עוד ניסה להילחם נגד רוע הגזירה. "ביום כשירות חיל השריון לפני שנתיים ניצחנו עם המגחים חטיבת מילואים של מרכבה 3. המגח עדיין תחרותי מבחינת העבירות שלו, המיגון ועוצמת האש. נפגשתי עם כול מי שצריך, אבל אי-אפשר היה לשנות את ההחלטה. אז אני מקבל אותה בצער, אבל בהבנה".

"זה עדיין טנק מעולה, אפשר היה להמשיך להשתמש בו עוד תקופה", אומר יום-טוב תמיר. "חורה לי הצמצום הזה בכוח, אנחנו עוד נזדקק לטנקים האלה. לוקחים פה סיכון גדול מדי".

את הטנקים שייצאו כעת משירות, ספק אם אפשר יהיה למכור. השוק העולמי מוצף בטנקים ישנים שמחפשים מלחמות חדשות. אולי אפשר יהיה לספק אותם למדינות שלישראל יש עניין להעמיק איתן את הקשרים הביטחוניים ולמכור להן חבילות השבחה של התעשיות הביטחוניות. בתעשייה הצבאית, שייצרה ככל הנראה את המגח המתקדם ביותר בעולם בפרויקט השבחת טנקי הפטון לצבא הטורקי בעשור הקודם ("זה מרכבה 3 קטן"), היו רוצים למכור את הטנקים האלה בשוק העולמי, וטוענים שעוד יוכלו לקבל עליהם כמיליון דולר לאחד. זאת בתנאי שארצות הברית תאשר לייצא אותם.

"יש איזו צביטה בלב", אומר מצנע. פלד דווקא לא מתגעגע. "יש לי שמחה גדולה. זה סימן שצה"ל מתקדם הלאה. זה כמו בשיר של אריק לביא, בתחנה בבאר-שבע עמד קטר. טנקים מתחלפים כמו שמפקדים מתחלפים. המגח עשה את העבודה. צריך להצדיע לו ולהמשיך הלאה". *

 

יוסי פלד: "עזר ויצמן, שהיה אז סגן הרמטכ"ל, הגיע לבור אותנו בתעלה ואמר לנו שזה המיראז' של חיל השריון. קפצנו על ההגדרה בשתי ידיים" אבל מלחמת יום הכיפורים סדקה משהו בדימוי של המגח, כמו של צה"ל והמדינה כולה"

 

"העידן וצל קרבות טנקים חלף מהעולם"

קצין השריון הראשי, תא"ל שמואל אולנסקי, מסביר שתפיסת התפקיד שממלא חיל השריון השתנתה בעשורים האחרונים. "עידן הקרבות של אלפי טנקים חלף מהעולם. הפעם האחרונה שטנק ישראלי נלחם מול טנק אויב הייתה ב-1982, אז גם אנחנו צריכים להשתנות", אומר אולנסקי, שנכנס לתפקידו בקיץ האחרון. "יכולנו למשוך עם המגחים עוד כמה שנים, לא הרבה. אבל יש גורם תקציני שצריך להביא בחשבון".

למה מצמצמים דווקא בחטיבות המגח ולא במרכבה שיקרה יותר להפעלה? אתם מפחדים מרוחו של טליק, אבי טנק המרכבה?

"אנחנו ממשיכים ללכת בדרכו של טליק, אבל אין לה קשר להחלטה. את המרכבות הוותיקות יהיה לנו הרבה יותר קל וזול לשדרג כדי שיתאימו לשדה הקרב העתידי. בסוף, זה מה שהכריע. גם אלה שמצֵרים על צמצום היקף המגחים היו מעדיפים לצאת לקרב במרכבה. על המרכבות החדשות, שאנחנו ממשיכים לקלוט, יש מערכות שנחשבו מדע בדיוני כשיצא המגח. אבל לכלים הישנים יש נשמה שאין היום. במגח היינו מתקנים תקלות במברג או בפטיש. טנקים חדשים זו קופסה שחורה".

מה הכי קשה במהלך צמצום המגחים?

"להתמודד עם האנשים, עם הטלפונים והפגישות. הם מוכנים כבר לוותר על המגח, אבל נלחמים על שירות המילואים. אז צריך לנסות למצוא להם ולאנשי הקבע תפקידים חדשים, ולדאוג שהשמות של החטיבות, שמייצגות מסורת ונופלים ומשפחות שכולות, לא יישארו רק בספרים".

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל