קישורים מפת האתר
סא"ל אביגדור קהלני

סא"ל אביגדור קהלני פיקד על גדוד טנקים בקרבות מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. במשך ארבעת ימי הבלימה, עד 9 באוקטובר 1973, פעל בגזרת "קוניטרה" והר "חרמונית". ב-9 באוקטובר 1973 גדל מספר המפקדים והטנקים שנפגעו ברמת הגולן, וחלק מהעמדות נכבשו על ידי האויב הסורי, שהגיע למרחק של עשרות מטרים בלבד מכוחותינו. סא"ל אביגדור קהלני נשלח מאזור אחר של הגזרה עם קומץ טנקים, להחליף יחידה אשר נלחמה כל הלילה ונאלצה למלא תחמושת ולהתארגן מחדש. הוא מונה למפקד הגזרה והוטל עליו לפקד על שארית הטנקים שנותרו באזור.

סא"ל קהלני נע בראש הכוח, כשהוא נתקל ב-4 טנקים סורים, ממרחק של כמה עשרות מטרים, והשמידם. אז ארגן את כל הטנקים שנשארו בגזרה ואשר היו שייכים ליחידות שונות, וזאת תוך לחץ רצוף והתקדמות כוח סורי בעדיפות מכרעת.

סא"ל קהלני, בכוח מנהיגותו ואישיותו, נתן דוגמה אישית לחייליו, שהיו על סף שבירה. הוא הסתער ראשון, עם עוד אחד מהמפקדים הכפופים לו, על האויב הסורי. הכוח כולו נע אחריו והצליח לכבוש מחדש את העמדות הסוריות השולטות, שהיוו מפתח לגזרה כולה.

על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה לפי חוק העיטורים בצבא ההגנה לישראל.

ניסן תשל"ה, מאי 1975


ליקט וערך אל"ם (מיל') שאול נגר

 

מנהיגות למופת בקרב

אביגדור קהלני - שם נרדף לאגדה מהלכת, איש שידע מאבקים קשים לא מעטים בחייו והשתתף בקרבות שריון קשים. קהלני הוא מהלוחמים הראשונים של גדוד הפטונים הראשון בצה"ל, גדוד 79, ובמלחמת ששת הימים שירת כמפקד פלוגה ונפצע קשה מאוד. קרוב לשנה היה מאושפז עקב כך בבית חולים. בראייה לאחור קרב הגבורה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, אשר זיכה אותו בעיטור הגבורה ונודע לימים כקרב עמק הבכא, התחיל לדבריו לאחר פציעתו במלחמת ששת הימים. בנובמבר 2005, 32 שנה לאחר קרב עמק הבכא, נפגשתי עם קהלני לבחון את הסיפור בראייה של היום.

החלטה קשה של איש צעיר

"היום, כמעט 40 שנה לאחר הפציעה הקשה במלחמת ששת הימים, אני חושב שהחלטה קשה ביותר שקיבלתי היא ההחלטה שלי לחזור לטנקים", אומר לי קהלני כשבאתי לשוחח איתו על אות הגבורה ממלחמת יום הכיפורים. "עד להחלטה זו עברתי בעקבות הפציעה 13 ניתוחים ומאז עוד שלושה. לקראת ההחלטה ידעתי שאני עשוי לעלות עוד פעם על טנקים ולמצוא את עצמי נלחם. הייתי מודע למצב הנקרא כיום פוסט-טראומה, ומודע לכך שאם אחזור למצב דומה, הטראומה תוכל לפרוץ החוצה, וייתכן שאני אגיב כפי שאני מצפה מעצמי ובמיוחד כשאני מפקד. כשאני מפקד אני צריך לדעת להגיב בצורה אחרת לגמרי. היה לי כל הזמן איזה חשש כזה, פנימי, שקינן בי, ולמרות זאת החלטתי שאני חוזר לטנקים.

לאחר הפציעה במלחמת ששת הימים הייתי קרוב לשנה בבית חולים והורידו לי את הפרופיל ל-31. הציעו לי  תפקיד בתח"ש ולא הסכמתי, ביקשתי ללכת ללמוד שנה ואז חזרתי. משהו קינן לי בפנים - ההחלטה לחזור לטנקים - אולי מזה שהייתי איש קבע ורציתי להתקדם ולהתפתח, ולכן נמשכתי חזרה לעניין. איש לא ידע על הלבטים שאותם הסתרתי בתוכי. אני זוכר את הדקות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים בהן חשתי שהפה שלי מתייבש, תופעה שלא ידעתי עליה, הרגשתי שהפה מתייבש מהתרגשות ומתח, תופעה שאני מניח שחוו אותה עוד אנשים ברגעי מתח קשים. למרות זאת נכנסתי פנימה ודהרתי אל תוך האש. כיום אני יכול לדבר על זה יותר בחופשיות, כדי להעביר את הניסיון שלי לאחרים. בתחילת המלחמה, בכל רגע שבו הרגשתי שהפה שלי מתייבש תפסתי מימיית מים והייתי מרטיב מעט את הפה. חשבתי לעצמי, שאולי זה הולך לקרות לי, כי האש האחרונה שאני זוכר מתוך הטנק היא שאני נשרף בתוכה, וקופץ מן הטנק במלחמת ששת הימים. לשמחתי התגברתי על כך, וכיום אני נפגש הרבה עם נכי צה"ל הסובלים מפוסט טראומה וביניהם עקב מקרים קלים יותר. כמעט מכל מלחמה נשארת איזו טראומה והשאלה היא איך אתה מתגבר עליה."


העיניים הנעוצות בגב המפקד

מאיפה הביטחון, אני שואל את קהלני, שכאשר אתה נותן פקודה בקרב ואנשיך כבר מותשים ועל סף שבירה, שהלוחמים אכן יבצעו אותה? "מעצם היותנו מפקדים יש לנו כוח יותר מאשר לחיילים", הוא משיב ללא היסוס. "בשעה שהכנתי את הספר השני שלי 'דרך לוחם' על צל"שים", מסביר קהלני, "ספרתי את הצל"שים שקיבלו הכוחות המסתערים, חיל הרגלים והשריון, וגיליתי ש-90 אחוזים ממקבלי הצל"שים בשני הכוחות המסתערים היו מפקדים, מפקדי טנקים, מפקדי כיתות, קצינים, וכן הלאה. בגדוד שלי במלחמת יום הכיפורים הוענקו 13 צל"שים וכולם למפקדים. האם המפקדים פרגנו רק לעצמם או שאנשי הצוות פחות אמיצים מהמפקדים? לא! מקבל ההחלטה הוא זה שהופך להיות סמן ימני. לא התותחן בטנק הוא המקבל החלטה להישאר בעמדה או להסתער קדימה. ייתכן שהתותחן אמיץ יותר מהמפקד שלו, אך מקבל ההחלטה הוא המפקד הנמצא איתו יחד בטנק. ולכן, בדרך כלל נציין לשבח את מקבל ההחלטה שגרם לפעולה מסוימת. בהיותנו מפקדים נעוצות בנו העיניים של חיילינו ודוחפות אותנו קדימה. חשתי בזה חזק מאוד גם במלחמת ששת הימים. הייתי טנק ראשון בפלוגה, רצתי קדימה ודיברתי בקשר. למ"פ קל יותר להנהיג אנשים כשכולם מאזינים לו בקשר, עד אחרון הנהגים והתותחנים. אני זוכר משפטים שאמרו לי הלוחמים שלי שבאו לבקר אותי בבית החולים, וזה נחרט במוחי. אמרו לי, אביגדור, ראינו אותך כמ"פ רץ לתוך האש, כמה מאות מטרים לפנינו, שמענו אותך מדבר בקשר, ראינו איך כל האש עליך, ואתה מדבר כאילו בתרגיל. לא היינו מסוגלים לראות את התמונה הזו ואמרנו שאם הוא מסוגל, אז גם אנחנו. וכך הם נסחפו באופן טבעי אחרי.

העיניים הנעוצות בגב מקֵילות על המפקד בקבלת החלטה לרוץ קדימה כי כולם מצפים, כולם פוחדים מן המוות, כולם נמצאים בתוך האש, ואם יש מישהו שמוביל הולכים אחריו. לי כמפקד הייתה תחושת אחריות כמו של אח בכור כלפי החיילים בפלוגה שלי, כשהסתערתי. אני מניח שהאחריות הזו היא זו שדוחפת את המפקד. שאלה נוספת היא איפה אתה ממקם את עצמך, והמיקום האישי בלחימה הוא לדעתי המפתח לסחיפה ולהובלה של הלוחמים בקרב. במלחמת ששת הימים למדנו שהמ"מ או סמל מחלקה מוביל, והמ"פ הוא טנק רביעי או חמישי, ואני מצאתי את עצמי כל הזמן ראשון. אף אחד לא דחף אותי לעשות זאת. חציתי ראשון את הגבול למצרים כמ"פ, בשדרה, ואחרי זה נסעו אחרי כל הפלוגה שלי עם חלק מהגדוד וחלק מהחטיבה. כל היום מצאתי את עצמי על הטנק הראשון. החלפתי שני טנקים והיה לי טנק שלישי. אז לימדנו שמ"מ מוביל, מחלקה ראשונה מובילה, אבל לא היה מצב שבו מ"פ מסתער. לקראת מלחמת יום כיפורים כבר התחלנו ללמד שמ"פים ומ"מים מובילים. כמג"ד מצאתי את עצמי גם מפקד טנק בפועל, עובדה שאני יריתי כמה בטנים של תחמושת. מפקד שמבקש בקשר דוח מצב, או שואל מ"פ 'מקומך, האם אתה במגע, האם הארטילריה פוגעת בך, האם נפגעו לך כלים' - מייד יודעים שהוא בעצם איננו רואה את שדה הקרב. לעומתו מפקד שנכנס לקשר ומעיר הערות ספציפיות יודעים שהוא נמצא בעמדת אש יחד עם 3א' ו-3ב'. וכך זה היה. הבעיה במלחמת יום הכיפורים הייתה שאני באופן אישי צריך לבצע ירי כדי להישרד ומצד שני אני צריך להסתכל איפה נמצא הגדוד. זאת הנקודה הקשה של מפקד גדוד טנקים בקרב. בשלב מסוים בקרבות שהיו לאורך כל ארבעת הימים היינו באמת מותשים לגמרי. בשלב מסוים חשתי שאני לא מצליח לשלוט בכוח ואז חזרה לפני התמונה של ששת הימים, שבעקבותיה אמרו לי התותחנים, הנהגים והטענים, שהם שמעו אותי בקשר וזה דִרבן אותם לרוץ קדימה. זכרתי את הדברים האלה ואמרתי לעצמי שאני חייב לעקוף את המ"פים שהפלוגות שלהם התדלדלו כל אחת לשלושה או ארבעה טנקים. הפכתי את עצמי בשלב מסוים למ"פ בכיר, וזו החלטה שיש בה סיכון, כי אתה יכול לחנוק את הרשת הגדודית. העברתי את כולם לתדר האישי שלי, תדר "שוטר" שנשאר, וכך יכלו כל חיילי הגדוד ומפקדיו להאזין למג"ד ויכולתי להשפיע עד אחרון האנשים. חלק מאמצעי המנהיגות של השריונרים - ויש להם יתרון על פני החי"ר - זה מכשיר הקשר. במכשיר הקשר הוא מגיע עד אחרון האנשים, עד לאוזן האחרונה ביחידה. למ"פ הכי קל בהנהגה של פלוגה, כי כל אחד שומע אותו. מג"ד לרוב מדבר עם שלושה או ארבעה מ"פים. למכשיר הקשר יש עוצמה, ואתה צריך לסחוף את החיילים. אם אתה מבין את העניין הזה אז אתה מבין שאתה צריך להגיע לאוזן של החיילים כי החיילים - גם לא רואים אותך - הם מקשיבים לך."

 

הבושה מהחברים כמניע בקרב

"שנים אחדות לאחר מלחמת יום הכיפורים פנה אלי אחד ממפקדי הטנקים שהיה בגדוד ואמר לי: אביגדור, אני רוצה להתנצל בפניך. על מה, שאלתי. והוא מסביר, בשלב שאמרת לי להתקדם ולא התקדמנו, עמדתי מאתיים מטר מאחוריך, חשבתי על כל מילה שאתה אומר וראיתי אותך, ראיתי שאתה צועק לעברנו להתקדם, ולא התקדמתי. אני נשבע לך, אמר מפקד הטנק, שלא ברחתי, והדגיש זאת שלוש פעמים. ולמה לא התקדמת, שאלתי את המט"ק? פחדתי פחד מוות. ראיתי את החברים שלי - כל מי שמתקדם מקבל פגז ונהרג, כל כך פחדתי שלא יצא לי קול מן הגרון ורעדתי. ופתאום, שמעתי בקשר שאתה קורא לנו פחדנים, ותפסתי עצבים עליך, ואז יצאה לי שאגה נהג התקדם, וככה התקדמתי ויישרתי איתך קו. מתוך הסיפור הקטן הזה של אותו סמל בן 19 או 20 אתה יכול ללמוד כמה דברים: כשהוא אומר שלוש פעמים לא ברחתי, הוא מציין בעצם כי לא שמתוך שלמד בשריון הוא לא הרגיש אפשרות כזו. הוא לא ברח, הוא נשבע, הוא לא התקדם כי הוא פחד מן המוות, ואז נגעתי לו באחד מהיסודות של החינוך הישראלי של החברוּת, אחוות לוחמים, ערכיות של דברים שנעשים, שבהם משתקף החינוך כולו וההיסטוריה שלנו. המילה פחדנים הקפיצה אותו ואז הוא רץ. הבושה כאבה לו מן המוות והוא הסתער אל תוך האש. אם לא היה מאזין לי ייתכן שלא היה מסתער והיה נשאר במקום.

עשיתי מעשה שהקל עלי את השליטה בכוח ולקחתי את כל הטנקים תחת פיקודי הישיר. אם יקרא את הכתבה איזה מפקד טנק צעיר, הוא יחשוב שמג"ד הוא חצי אלוהים הוא לא פוחד, הוא מפקד על הגדוד ויש לו גדוד שלם. אבל המג"ד נמצא בתוך הטנקים בקו העמדות הראשון, מימינו נמצא 3א' ומשמאלו 1ב' והוא יורה בקצב כמו טנק רגיל, והוא גם צריך להסתכל על הצדדים. זו נקודה שאנשים חייבים להבין אותה. הפחד קיים אצל כל אחד מאיתנו ואם תמצא לי אדם שאומר שבשדה הקרב איננו פוחד, אגיד לך באיזה בית חולים לחולי נפש אפשר לאכסן אותו. אין פה ספק."

הרי לא למדת פסיכולוגיה, אמרתי לקהלני, ולא עשית לך תרגילים איך לנהוג במקרה ש..., וברגע המתאים זה יצא ממך. "אכן לא חשבתי על זה קודם, משיב קהלני, אבל הייתי מנוסה. זה לא כתוב בשום תורת לחימה. ולא למדתי את זה בשום קורס, אבל הייתה לי תחושה שאני מאבד את השליטה על האנשים וחיפשתי את הדרך איך להגיע אליהם. כמפקד יש לך יכולת להניע אנשים, אם זה בטון הדברים או ביכולת שלך ללטף ולתת לפעמים מחמאה, ופעם להגביר את הקול ולסיים ב'סוף' שיש בו סמכותיות. מדהים כמה אנשים מחפשים מנהיגים תוך כדי מלחמה. אנשים מחפשים מנהיג תוך כדי מלחמה."


טנק היורד מעמדה חסר בקרב!

"גדוד 77 עלה עם 44 טנקים, אבל מיד בתחילת המלחמה לקחו לי פלוגה אחת לכוח חטיבתי ופלוגה שנייה לקחו לכוח של יוֹס אלדר, ושלחתי מחלקה למח"ט ונשארו לי כ-20 טנקים. ואחרי זה אֵמי פלנט חזר אלי בלילה הראשון והמספר עלה במקצת. הפריסה שלנו הייתה גדולה והטנקים לא עמדו מול עמק הבכא כי הייתה לי פלוגה בתוך קוניטרה וכן היינו פרוסים על רכס הבוסטרים. מול עמק הבכא ביום ראשון בבוקר, 7 באוקטובר 73', שבו בלמנו כ-100 עד 110 טנקים, נשארנו להערכתי כשמונה טנקים מתפקדים. אחרי זה הבאתי עוד שתי מחלקות מתוך קוניטרה והן התחברו אלינו, אבל זה כבר היה אחרי מרבית שעות הקרב. בקרב ב-9 בחודש, ביום שלישי, בסיום הקרב נשארנו רק שלושה או חמישה טנקים שלא נפגעו ונשארו להם עוד קצת תחמושת בטן ועוד קצת דלק, והיו מסוגלים לירות ולהגן על עצמם.

באותו יום תקפו אותנו בין 150 ל-160 טנקי טי-62. אני חושב שמרביתם הושמדו באש שלנו. לא סייעו לנו כוח אווירי ולא כוח ארטילרי. בשלב מסוים ביקשתי ארטילריה ואולי ירדו מספר קטן של פצצות באזור הגבול. לכוח שלנו הצטרף בשלב מסוים סא"ל משולם רָטֶס (כרמל) שהגיע עם כוח של שמונה טנקים. כשהוא עמד בעמדה לידי וחילקתי את הגזרה בינו לביני, בהיותי אחראי לגזרה, רטס קיבל פגז ונהרג ועוד חמישה טנקים שלו עלו מייד באש ונשארו מהכוח שלו עוד שניים או שלושה טנקים. בשלב מסוים כשאנחנו כבר כמעט היינו בעמדות, הצטרף אלינו יוסי בן חנן עם 11 טנקים שהגיעו מרכס הבוסטר.

פעם בהתחלת הקרבות שמתי לב שפתאום נוסעים יחד ארבעה או חמישה טנקים לאחור. ארבעה קילומטר מאיתנו היה מצבור דלק. מייד עצרתי אותם ואמרתי שאני מרשה רק לאחד מפלוגה לנסוע לאחור למלא תחמושת ודלק ואם מישהו רוצה יותר - רק באישורי. לא השארתי מרחב תמרון למ"פ. יש לזכור כי כל קנה שיוצא מעמדה הוא קריטי. ובעניין דומה, תמיד לימדנו שלא משאירים פצוע והנה נפגע טנק ורבים מתנדבים לחלץ את הפצוע. פתאום אחד לוקח את הטנק שלו, את כל עוצמת האש שלו, מפנה פצוע ודוהר חמישה ק"מ לאחור. שם הוא מתעכב, אולי לשתות קפה או לפגוש את החבר'ה. אלה דברים מנוגדים למה שלמדנו. במקרה זה אם הוא זז מהעמדה אין אף אחד שם יותר. בקרב הגנה כזה, של סכנת חיים ליחידה כולה, המושג של לא להפקיר פצוע מקבל ממד אחר. היה לי מקרה שמישהו התנדב לחלץ פצוע לאחור ברגעים הקריטיים וזוכרים לו את זה מאוד מאוד לרעה.

הדרבון שלי לעמוד בעמדות ולא לרדת, בשני קרבות קריטיים ביום ראשון בבוקר וביום שלישי, גרם לכך שריכוז המאמץ של כולם היה בעמדות מול הסורים. בדרך כלל כשטנק נפגע לא נפגעים כולם, ומי שלא נפגע יכול לטפל בנפגעים. אם אתה מתחיל בהיעדרות מעמדה בנסיבות קריטיות המצב מתדרדר. גורמי הרפואה והחימוש שלי היו על נגמ"שים והם פשוט הסתערו פנימה וחילצו את הפצועים ממש מתוך האש. כשנפגע צוות בטנק יצא ממנו כל מי שיכול והיוצאים חילצו את מי שנפגע או שלא היה מה לחלץ, ואז התחילו לרוץ לאחור. ראיתי את הנגמ"שים של הרפואה והחימוש אוספים אותם ומטפלים בהם. לא אמרתי לטנקים לפנות נפגעים, למרות שאני מאלה שמאמינים שאסור להפקיר פצוע, אבל ידעתי שכל טנק שיורד מעמדה הוא קריטי מבחינתנו.

לפעמים יש הכרח לרדת מעמדה לזמן קצר. מצאתי את עצמי לא פעם, כשנגמרה התחמושת התורנית, יורד מעמדת אש, מצדד תותח לאחור כדי להוציא פגזים מן הבטן. במצב זה אני לא רואה מה קורה אצל האויב ותאר לך שהאויב יסתער לפנים - אבל אין לך פגזים תורנים יותר. אז אני חסר אונים, אני יודע שמעבר לרמפה, מעבר לגבעה, טנקים נוסעים ויורים, ואני נמצא זמן קצר בעמדת המתנה. כמוני מתנהג כל טנק ברגע שנגמרת התחמושת ואלה מצבים קשים מאוד. גם זה טנק שיורד מעמדה ובאותו רגע לא יורה.

עמדנו גם תחת אש ארטילרית שקשה לתאר את העוצמה שלה. אלפי פגזים נחתו בגזרה שלנו והעיפו לנו חלקים מהטנקים. בשלב מסוים שבו לא תקפו אותנו פיזית טנקים אבל ירדו עלינו אש ארטילריה כבדה מאוד הורדתי את כולם מעמדות. נתתי פקודה לנסוע לאחור ונשארתי לבד בעמדה, כך יכולתי לצפות אם פתאום אחרי גל הארטילריה יבוא גל הסתערות של טנקים. שלחתי את כל הטנקים שלי חמש מאות מטר לאחור, כדי שלא יישחקו באש הארטילרית, שהייתה מדויקת להפליא."


מה עושים עם הניסיון המבצעי

שאלתי את קהלני כיצד יישם בהמשך דרכו הצבאית את הלקחים מהמלחמות ואת הניסיון המבצעי שצבר. "אחרי מלחמת יום הכיפורים, ציין קהלני, "הקמתי מחדש את בסיס האימונים בצאלים, הייתי מפקד חטיבת מילואים. חטיבה 500 נשארה בסיני ונשאר הבסיס ואני נשלחתי כסגן אלוף להקים אותו מחדש. אחרי זה שימשתי מח"ט 7, ולאחר מכן פיקדתי על שלוש אוגדות. כך יצא לי לפקד על הרבה מאוד יחידות, ופיקדתי על בית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם) שגם בו יכולתי להשפיע הרבה על רוח הלוחמים. מלחמת יום הכיפורים הייתה טראומטית מבחינתנו וגרמה לנו לשנות את כל תפיסת העולם בנושא של ההישרדות והייתה תחושה שלא לעולם חוסן. המסקנות שלנו ממלחמת ששת הימים, שהם בורחים, עוזבים את הנעליים ורצים בדיונות, הן אלה שהביאו אותנו ליום הכיפורים, אבל מיום הכיפורים התייחסנו כבר אחרת לנושא זה. ראשית מערכת הימ"חים שלנו שונתה - היום פותחים רוכסן של אחסנה יבשה לטנק ותוך דקות אתה מניע ונוסע. עד למלחמת יום הכיפורים הציוד למלחמה היה מפוזר ולהכנת הטנקים היינו צריכים להביא תחמושת מבסיס תחמושת,  מקלעים מבית הספר לשריון ומכשירי הקשר מבה"ד 7 ולהביא את הציוד שהיה במחסנים. זו מהפכה גדולה מאוד.

גם מערכת הגיוס היחידתית עברה שינוי מהותי. חשוב היה לקצר את הזמן מהקריאה הטלפונית לדוגמה עד לרגע שהטנקיסט נמצא בימ"ח ומשם לקצר את הזמן עד לשדה הקרב. מי שמסתכל על זה כיום רואה את זה מאוד טבעי וחושב שכך נולדנו, אבל זאת הייתה מהפכה טוטלית.

עכשיו נתבונן ברמה הטקטית. בכל האימונים שלי הייתי מחפש איך להתאמן עוד ועוד. הניצחון שלנו בשדה הקרב היה לא מפני שהיה לנו הטנק הטוב ביותר, זה לא נכון, הטנק שלנו היה גבוה במטר מהטנק הסורי, התותח שלנו היה פחות טוב מה-115 מ"מ של הטי-62, הפלדה שלנו הייתה פחות טובה, אלה עובדות. אבל באימונים, תותחן ישראלי לפני מלחמת יום הכיפורים ירה בין 40 ל-50 כדורי תותח בשנה. רק במדור תותחנות, בעת שפיקדתי עליו ונדרש לקבוע מי יהיה תותחן ומי טען, הקצבתי 18 כדורי תותח לכל איש. התותחן הסורי ירה רק 5 כדורים בשנה.

כשאני והצוות שלי נתקלנו בארבעה טנקים במרחק כחמישים מטר והשמדנו אותם, זה לדעתי מפני שהיינו מאומנים יותר. נכון, היינו זריזים יותר, אבל ממה הזריזות נובעת? גם מאימונים. היה שיגעון להשיג עוד תחמושת ועוד שעות מנוע וכל הזמן לחפש פתרונות איך להתאמן יותר. גם בהצטיידות לא הסכמנו להתפשר על פחות מהטוב ביותר. במלחמת יום הכיפורים היינו ללא מכשירי ראיית לילה. אם לחטיבה 188 הייתה ראיית לילה ייתכן שחלק ממנה היה שורד. כשאתה מדבר כיום עם טנקיסט על ראיית לילה הוא שואל למה לא הארת במרגמה של הטנק או במרגמה של הגדוד? אז לא הייתה מרגמה לטנק ולא הייתה מרגמה של הגדוד ובארטילריה ירו לי שתי פצצות ואמרו שההקצבה שלי נגמרה. ולמה לא הארת את השטח עם חיל האוויר? ידעתי לבקש את חיל אוויר והוא לא בא. אחרי המלחמה נפתחו ברזי התקציב והתחילו לרכוש אמצעים שהיינו צריכים."

ומה בעניין הצד האנושי, אני שואל. "יש מה שנקרא דור לדור יביע אומר", משיב קהלני ומרחיב. "כשהייתי מח"ט 7 הייתי מריץ את הצוותים ברגל בלילות על הדרכים עד הרמפות כדי שכל אחד יכיר את כל שטח ויוכל למצוא את הדרך בלילה לרמפה שלו. כל אחד הכיר את הגזרה שלו, ידע לאיזה טווחים הוא יורה והכיר את שדות המיקוש שלנו ושלהם. כל הזמן שמרנו על כוננות תקיפה מיידית. המודעות שיכולים לתקוף אותנו ואנחנו חייבים לרוץ מהר אליהם, הביאה את הלוחמים להיות כל הזמן בדריכות, השכפ"ץ לידך, הטנק לא רחוק ממך ואתה כל הזמן מחובר למכשירי הקשר.

את הניסיון הקרבי של בני דורי העברנו אל הדורות הבאים ואני עוסק בזה גם כיום, כי אני רואה בזה מצווה שעלי לעשות. אנו מטפלים גם ברוח הלוחמים  בכך שדנים בערכים של אחוות לוחמים ושל חילוץ פצוע, במחויבות לא לנטוש ובדיון על אומץ, על הפחד ועל ההתגברות על הפחד.

ובנושא הקרב המשולב, שהוא היום שונה לגמרי. למלחמת של"ג הגעתי כמפקד אוגדה ובכל חוד שנסע בציר נסע טנק בשילוב כוחות עם נגמ"ש חי"ר, נגמ"ש הנדסה ואיש ארטילריה. במלחמת ששת הימים נפל לידי פגז ארטילריה וחשבתי שנפל לי רימון מסיפון הטנק והתפוצץ, כי לא ראיתי שום פגז ארטילריה לפני כן. התפלאתי מה הפיצוצים האלה סביבי, כי  אף פעם לא עמדתי בדבר הזה. לא ידעתי מי זה קצין הארטילריה ולא ביקשתי אף פעם שמישהו יסייע לי באש ארטילרית. במלחמת יום הכיפורים זה כבר היה שונה. ובשל"ג עמדו לרשותי 11 גדודי ארטילריה לכיבוש צידון."


מנהיגות מהי

קהלני מודע לכך שניסיון העבר לא נשאר תקף לנצח. האמצעים והטכנולוגיות משתנים, המחשבה הצבאים והיעדים משתנים." נכון שדברים משתנים", מבהיר קהלני, "ובעיקר ברמות הגבוהות, אך תמיד יהיה צורך להניע אנשים בקרב וכל מפקד יצטרך לטפל ברוח הלוחמים, במורל שלהם, בהווי שלהם, במושגים של אחוות לוחמים, במושגים של ערכי החברות, זה הנושא. יש עקרונות שקשורים לאדם, לרוח, למפקד, ליוזמה, להתקפיות, למורל שהם קבועים, כל זה נוגע למנהיגות. עם זה ברצוני להדגיש את המקצועיות הדרושה כאבן יסוד, אתה לא יכול שלא להיות מקצוען ללא פשרות במקצועות הלחימה ובאמצעי הלחימה. המנהיגות לא תשתנה גם אם היא מצוידת במערכת התקשוב החדשה ביותר וגם אם יש למפקד מיטב האמצעים הטכנולוגיים שיגידו לו במדויק בכל רגע היכן הוא נמצא ואיפה נמצא האויב.

מנהיגות זה להניע האנשים לבצע מה שאתה רוצה ומנהיגות שכזו חייבים לטפח באנשים. להניע את האנשים, פירושו של דבר להוות דוגמה אישית. גם בעתיד המפקד לא יוכל לתפקד כראוי בלי שיהווה דוגמה אישית. מיקומו האישי, התנהגותו בתנאי קרב, האם הוא מאבד או לא מאבד את העשתונות, המקצועיות שלו, יכולת השכנוע שלו, היכולת להבדיל בין עיקר וטפל, הקריצה כשצריך לקרוץ והנזיפה כשצריך לנזוף, והטפיחה על הכתף כשצריך, לגרום לאנשים ללכת אחריך. אלה דברים שגם בשדה הקרב המודרני אתה חייב אותם. לא משנה מה יהיה סוג הטנק והכישורים שלו, עדיין למיקום של המפקדים ולמנהיגות שלהם יש משמעות כבדה. כשאני ובני דורי נחשפים לטכנולוגיה החדשה, אנחנו משתאים ואולי המומים לאיזה יכולות אפשר להגיע. אבל כשאני נכנס לתוך הטנק ועומד צמוד למפקד טנק של היום ולתותחן של היום, יש אותם הפחדים של התותחן שלי מ-73', ואותם צרכים לשלשל ברגע של פחד, ולאכול ברגע של ירי, ולעמוד באש - כי האדם נשאר אותו אדם והטכנולוגיה באה רק לעזור לו."

חזרהשלחו לחברהדפיסו