קישורים מפת האתר

השקת הספר "הסדיר יבלום?"

שני אירועים מרגשים ביד לשריון נקשרו לספר "הסדיר יבלום?" של אלוף (במיל') ד"ר עמנואל סקל. האחד ערב השקת הספר ב-10 באוקטובר והשני ערב רעות ביום 25 באוקטובר שבמהלכו נתן סקל הרצאה מאלפת על ספרו. כתבה זו היא על שני האירועים.


ערך אל"ם (במיל') שאול נגר


ערב השקת הספר "הסדיר יבלום?"

כותרת המשנה 'כך הוחמצה ההכרעה בסיני' הינה תמציתו של הספר 'הסדיר יבלום?', שקובע שתוצאות המלחמה לא היו גזרת גורל, ומסביר כיצד אפשר היה להכריע במלחמה בגדה המזרחית של התעלה, בתוך ארבע עד חמש יממות." כך ציין המחבר אלוף (במיל') ד"ר עמנואל סקל, בערב השקת ספרו ביד לשריון


עמנואל סקל חותם על עותק ספרו


היה זה ערב מרגש של מפגש לוחמים מגדוד 52 שעליו פיקד בנחישות במלחמת יום הכיפורים עמנואל סקל, ושל לוחמים אחרים שנטלו חלק במלחמה זו ואורחים נכבדים, ביניהם שר הביטחון רא"ל (במיל') אהוד ברק, שאף הוא פיקד על גדוד טנקים באותה מלחמה, הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ, וכן הפלמ"חניק הסופר והמשורר חיים גורי. היה זה ערב השקת ספרו של עמנואל סקל "הסדיר יבלום?" שכותרת המשנה שלו היא: "כך הוחמצה ההכרעה בסיני במלחמת יום הכיפורים".

ערב ההשקה של הספר "הסדיר יבלום?" התקיים ביד לשריון ביום 10 באוקטובר 2011, בהנחיית תנ"צ (בדימוס) אליהוא בן-און. אליהוא עצמו היה במלחמת יום הכיפורים תותחן טנק בגדוד 52 של עמנואל סקל, בטנק של מ"מ 3 סגן שוקי דנינו, בפלוגה ג' שבפיקוד בועז עמיר (כיום אל"ם במיל').

מתוך תמצית הספר:

"גם כיום, 38 שנים מאז אוקטובר 1973, עדיין רב הנסתר ורבות השאלות הקשות סביב אותה מלחמה שבה הופתע צה"ל בשתי חזיתות. "הסדיר יבלום?" מנתח את קרבות הבלימה של צה"ל בשבוע הראשון של המלחמה בסיני, וחושף את המחדלים והטעויות הקשות בשדרת הפיקוד הבכירה של צה"ל והדרג המדיני של ישראל".

סקירה קצרה על הספר תוכלו לקרוא באתר זה, ראו כאן.

הספר הוא פרי מאמץ מחקרי של אלוף (במיל') עמנואל סקל, שנמשך שנים אחדות, במסגרת עבודת הדוקטורט בהיסטוריה צבאית. הנושא המרכזי שבספר "בער בעצמותיו" של אלוף סקל מאז המלחמה, והמחשבה שאפשר היה להכריע את המלחמה בדרך קצרה יותר, לדעת המחבר, לא נתנה מנוח.

ערב ההשקה החל במפגש רעים בהשתתפות לוחמים רבים מהגדוד בתקופת מלחמת יום הכיפורים, אורחים וחברי עמותת יד לשריון. רבים מהקרואים רכשו עותק של הספר וידיו של המחבר עמנואל סקל היו עמוסות בכתיבת הקדשות אישיות. ההמשך היה באולם המרכבה שבו נשאו דברים על הספר, על המלחמה ועל לקחיה.


שר הביטחון אהוד ברק מעיין בעותק הספר בערב ההשקה


מהלך הערב ההשקה וערב הרעות וההרצאה על הספר

התאספנו היום, 10 באוקטובר 2011, 38 שנה אחרי המלחמה הנוראה ההיא, מלחמת יום הכיפורים, להשקת ספרו של האלוף (במיל') ד"ר עמנואל סקל "הסדיר יבלום? כך הוחמצה ההכרעה בסיני במלחמת יום הכיפורים". במילים אלה פתח את הערב אליהוא בן-און.

עמנואל החל את דרכו כלוחם בגולני, השתחרר מצה"ל, למד לתואר ראשון ותואר מוסמך בגיאולוגיה. במלחמת ששת הימים לחם בסיירת חטיבה 4, חטיבה מרחבית 4 שכבשה את מובלעת לטרון. בתום המלחמה התגייס לקבע ועבר הסבה לשריון. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד 52, ועל לחימתו קיבל את עיטור העוז. הערב, בשבילו ולכבודו, על מחקר יסודי ומקיף, המהווה את התזה לדוקטורט שלו.

לאחר מכן עלו לבמה הדוברים השונים.

הרצאתו של אלוף (במיל') ד"ר עמנואל סקל עמדה במרכזו של ערב הרעות ביום 25 באוקטובר. אחריו היו שאלות של הקהל ותשובות של עמנואל ולאחריו עלו דוברים שונים. בין לבין, החלילנית ראובנה הוד הנעימה בנגינה של שירים מוכרים ואהובים, כמו: "שיר הרעות", "לו יהי", "רכב אש ופרשיו".

רגע מרגש במיוחד בערב היה כאשר כל אותם לוחמי הגדוד של עמנואל סקל ומפקדיו במלחמה אשר באו לערב ההשקה, קמו לאות תודה והערכה לעמנואל ומחאו לו כפיים.


החלילנית ראובנה הוד בערב הרעות וההרצאה על הספר


מדברי דני דור בערב הרעות על הספר

(העורך הראשי של ספרית מעריב, שבהוצאתה, מעריב-כתר, יצא הספר לאור)


אני לא שריונר, אני צנחן ולחמתי ביום כיפור. את עמנואל הכרתי לפני שנה ושלושה חודשים. כשהוא הגיע יום אחד אלינו למשרד ושם לי מין דבר כזה על השולחן, שזה היה עבודת הדוקטורט שלו ואמר לי 'מזה צריך לעשות ספר' ואכן עשינו ספר. היה לי שיער שחור לפני שהתחלנו עכשיו הוא כזה. אני רק יכול לתאר לעצמי מה הוא עשה לצבא המצרי ב-73 כשאני משחזר מה שהוא עשה לי.

יש לי קלסר שלם שעל אחד כתוב "דיר באלק" על השני כתוב "דיר באלק" ועל השלישי "דיר באלק" וכולי, מה שנקרא: "דיר באלק" אם אתה מאבד את זה, "דיר באלק" אם אתה לא סופר את זה, "ודיר באלק" אם אתה לא מכניס את זה לספר. הכנסתי את הכול אני, מקווה פה ושם אולי לא אבל ימים יגידו וכולי. בקיצור זה היה שנה ושלושה חודשים של עבודה נהדרת מקסימה נורא נורא אינטנסיבית כמעט כל יום טלפונים וכולי.

אהבתי את הספר, אהבתי את העבודה, אהבתי את האיש וזהו. תודה רבה.


דני דור עורך הספר נושא דבריו


מדברי שר הביטחון רא"ל (במיל') אהוד ברק בערב השקת הספר

(רב-אלוף במילואים ושר הביטחון אהוד ברק, היה מג"ד מג"ד 100 במלחמת יום הכיפורים, ומי שהלך עם עמנואל כתף אל כתף שנות דור - בשדה הקרב ובבניית מערך הלחימה ביבשה)


עמנואל ועדנה, הרמטכ"ל, צמד החיימים - חיים ארז וחיים גורי, אלופים ומפקדי השריון בהווה ובעיקר בעבר, שכאן רבים רבים מהם, הרעיות, לוחמים וחברים של עמנואל,

בשבילי זה באמת ערב מרגש, עוד המפגש הקודם שהוא לא פחות מהעמידה פה על הבמה מולכם. בשבילי כמו רבים מכם אני מניח, טרם קראתי את הספר אבל אני מכיר את הסופר ואת האירועים שבהם הוא עוסק. והצלילים של החליל והתמונות על המסך מחזירים את כולנו באחת 38 שנה אחורנית, לרגעים שעיצבו את הווייתנו כאנשים, כבר בוגרים אבל צעירים, שפעם ראשונה נחשפים למבחן לאומי ברמה העליונה.

חלק גדול מאיתנו הכיר את מלחמת ששת הימים שעברה באמת בסערה, והבוגרים יותר את קדש, אבל החוויה של יום הכיפורים נשארה חוויה מעצבת מרכזית, ומרכזה לא רק המחדל המודיעיני ולא רק השגיאות העמוקות בתפיסה האג"מית שכולנו מכירים, אלא את העובדה, עובדת היסוד שחיים הזכיר קודם, שמי שבסופו של דבר הציל את המצב היו הלוחמים בקו הראשון והמפקדים. אני רואה מאחורי עמנואל את אמנון רשף, מפקדים שעמדו בחזית, ואני רואה את יום טוב ועוד הרבה מפקדים אחרים פה, שעמדו באמת במקומות הכי קשים, במבחנים הכי קשים שאפשר לעלות על הדעת לבני אדם וללוחמים, ושינו את המציאות של מדינת ישראל ואת עתידה.

ואני אומר את זה כי אני חושב ששגיאות כמו השגיאות המודיעיניות וההיסטוריה - אף פעם לא חוזרות על עצמן ולא בקלות תחזורנה. אלה דברים שיחסית קל להיות דרוך אליהם וגם עודף הביטחון ועודף שביעות הרצון העצמית שאפיינה את התפיסה העצמית האג"מית של צה"ל ערב 73 לא תחזור.

אני רואה פה את הרמטכ"ל וחלק מהאלופים. יש הרבה יותר ביטחון, הסתכלות מכוילת על המציאות אבל הממד השלישי של השגיאה שעמנואל מצביע עליה בספר, של העיוורון המדיני, היא הכי קשה לתיקון, וגם בה הדברים לעולם לא חוזרים על עצמם בדיוק, אבל הנהגה מדינית - ואני חלק ממנה - אני מביט אל עצמי במראה לא פחות מאשר אליכם ואולי יותר. האפשרות שהנהגה מדינית תלקה בעיוורון למרות שהכתובות על הקיר כמעט בוערות וברורות, ובצירוף של חוסר נכונות לראות את האמת או קושי להתגבר על מצבים שבדרך לביצוע - הסכנה הזאת היא אמיתית ומידית לפתחנו גם כיום. יש אחריות עליונה להנהגה המדינית להיות מודעים למה שקרה אז, נכונים לשאול את עצמנו כל יום מחדש האם איננו נכנסים אל אותו סוג של נתיב - אני אומר באותם פרטים שאפיינו את ההתרחשויות ההן.

אני בטוח שהספר של עמנואל בהכרח יעורר מחלוקת, כמו כל דבר אחר שהוא עושה. בלי לקרוא אותו אני בטוח שהוא טבוע קודם כל באותם אותות האמת, וגם יש שם דברים בוטים שנקבעו בשקדנות ובקפדנות עובדתית (לא קראתי) אבל אני פשוט מכיר את הסופר כפי שאמרתי קודם, ובבוטות ובניקיון דעת ובאמונה מלאה. זכיתי לעבוד עם עמנואל, שהיה סגני בחטיבה 401, היה מפקד החטיבה והעברתי לו את שרביט הפיקוד לאוגדת סיני, ולימים ביקשתי ממנו לחזור לצה"ל, לתפקיד מפקד חילות השדה, כפי שקראו לזה אז, ועמנואל בכל הדברים האלה הביא איתו את אותו סט התכונות ואת הבעירות הפנימית את החדות שאנחנו אז כמ"פים צעירים הסתכלנו עליו, הוא היה בוגר מצטיין של תואר שני בבגאולוגיה.

תמיד נראה לנו איש שאפשר לדבר איתו לא רק על הברגים 9/16 ועל תיבת ההילוכים של הטנק, אלא גם דברים שמעבר לעולם הטנקאות. אבל בעמנואל היה כל השנים היסוד הזה של מקצוענות חסרת פשרות, של קפדנות קנאית. עמנואל היה תמיד קַנָּא, קנא לפרטים, קנא ליושר, קנא לדוגמה האישית, קנא לאמת פנימית, לצורך להיאבק על הדברים, לא לוותר על כלום. ואני מודה זו הייתה חוויה מרגשת להיות איתו ביחד ולעבוד. אני הייתי מתרוצץ בין הגבעות ועמנואל היו לו דפים כאלה, דפי פוליו, והוא היה מסדר אותם לרוחב, היו כתובים בכתב קטנטן כזה בטורים שהוא היה מסדר כל אחד מהם ולא היה מרפה מהם, עד שהוא היה מחוק, אחרי שהוא באופן אישי ירד לשטח תפס את הקצה ביד ווידא שזה התבצע. ובאמת לא מקרה שעמנואל באמת בדרך ארוכה מאוד הטביע חותם על עשרות אלפי לוחמים, על אלפים רבים של קצינים ועל הביטחון של מדינת ישראל.

בין התמונות פה, באחת מהן, אני חושב שראיתי את המקום שנשאר בזיכרוני שתמיד קשור בעמנואל, זו הדיונה הענקית הזו, שנישאה מעל הכניסה הדרומית של התעלה ומכל מקום בכל הגזרה הדרומית ראו אותה. שם עמנואל עמד באמת בטיפות האחרונות של אומץ לב, של קור רוח, של דבקות במשימה, כשלא רק שלא ברור מה קורה מסביב, זאת אומרת ברור שמסביב שורר כאוס גדול ולא בטוח בכלל מה תהיינה התוצאות, אבל עומד בראש אנשיו ונלחם. והדבר הזה שבוער בו היום מאז ויוצא - מגולם אל תוך דפי הספר שבצורה כזאת או אחרת הוא חוויה של רבים רבים מאיתנו.

אז עמנואל, תודה על כל מה שעשית במקרה הזה וגם סוף סוף אתה יודע, עם אישה דוקטורית צריך לדעת להתמודד, זה לא צחוק, תתמודד, גם אתה דוקטור ובאמת גם לכם גם למשפחה, לדור הצעיר ולכולם שיהיה המשך עשייה פורה ותורם כמו כל השנים.


בהצלחה.

עמנואל סקל ורעייתו עדנה בערב הרעות וההרצאה על הספר


מדברי הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ בערב השקת הספר

מכובדיי,

שמחתי על ההזדמנות לבוא ולכבד אותך עמנואל ואת פועלך.

על שולחני חיכה לי עותק הספר עם הקדשה, ואין לי ברירה אלא לקרוא בו, ואני מודה שהתחלתי וברור לי שאהיה חייב להמשיך, כי בתוך הספר מבחינים באמת מהר מאוד, כמו בכולו, בידע ואסור לוותר על קריאתו, ואני מתחייב לעשות זאת. אבל באתי לכאן - מעבר למבט הערכה לעמנואל - להגיד תודה. ואני מבקש לתת לכם חמש דקות כל כבוד ויחסים, אני רוצה לדבר על כבוד ביחסים מעולם של הכרה, של חרדה של הערכה, של הערכה רבה ושל אהבה.

נתחיל מהכרה. כשהייתי סגן אלוף, עמנואל היה בצבא אלוף והיה שלב ההכרה בלבד. קודמתי אצלו למפקד יחידת שלד"ג והוא הזכיר פה קודם - לבוש במדי חיל האוויר. ולמעשה זאת הייתה הפעם הראשונה ללא הצלחה "למכור אותי" לאהוד ברק כרל"ש ולא הצליח. אבל אז הודעתי לעמנואל את החלטתי. בשלב החרדה הייתי מח"ט, הבסיס שלי בביל"ו ועמנואל עוצר שם כל הזמן, זה היה שלב החרדה. כמו שאתם סיפרתם פה, הקפדנות שלו בשבילי הייתה הרתעה על רגל אחת - מתי הוא ייכנס, מתי הוא יבדוק, מתי הוא ישיג. זה היה שלב החרדה. ואז ככל שהתפתחתי, באמת ברמה המקצועית וככל שלמדנו יותר על עמנואל ועל העשייה שלו, עברתי לשלב ההערכה באמת - הגישה המקצועית, העניינית והיסודית כפי שדובר פה, ואני חושב שאתם יודעים את זה בדיוק בצורה ישירה אולי טוב ממני.

להערכה רבה עברתי אחרי מלחמת לבנון השנייה. אז ביקשתי מעמנואל והוא הצטרף בשמחה אליי כחונך שלי בזרוע היבשה, בתפקידו במילואים, והוא ליווה אותי בכל אחד מהתחקירים שהיו אחרי מלחמת לבנון השנייה, ובמרחק שנים רבות ללא עצלות להגיע לכל תחקיר, לשבת שעות רבות לעשות את זה באמת באמת מגובה העיניים, ובאמת מתוך ניסיון כן להקרין את הניסיון שלו. זה נתן לנו באמת עזרה ושירות טוב.

אחרי זה בא שלב של אהבה, כי זה כבר באמת חצה את השלב שבו אני פוחד מצד אחד, ומעריך מצד שני את עמנואל בתור בן אדם, אם לא אכפת לך.

אני באמת חושב שכפי שאני מכיר את ההיסטוריה של עמנואל וכמו שאני מתחשב בידע שלו ובמקצועיות שלו ממה שהספקתי וממה שאני יודע, אזי באמת מה שיפה ונכון להגיד על כך שאת עמנואל פחות מעניין העושה ויותר מעניין אותו המעשה, ומעניין אותו המעשה מאשר מעניינת אותו המעשייה.

אני חושב שהספר משקף את המעשה עצמו בצורה מקצועית. אם בוחנים מקרוב ובצורה מפוכחת, שוב ככל שקראתי, אבל אני משוכנע שעוד אני אמצא בו ידע רב מאוד. אז לא אני ולא חבריי ליחידה שנמצאים איתי כאן לא יצא לנו לעבור את החוויות שאתם עברתם בתורכם, ואין לנו הזכות המוסרית שלא לנסות וללמוד כמו שאמרתי שניתן. אני ביושר חושב שמטבע הדברים חלקן של טעויות העבר עשוי לחזור, והחובה שלנו היא להילחם שזה יהיה מעט ככל שאפשר.

עמנואל - המון אהבה והמון תודה.


הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ נושא דברים בערב ההשקה


מדברי אלוף (במיל') ד"ר עמנואל סקל בערב הרעות על הספר

(עמנואל סקל, מחבר הספר ומג"ד 52 במלחמת יום הכיפורים, פרש מצה"ל בדרגת אלוף אך חזר לבקשתו של הרמטכ"ל אהוד ברק, ובשנים 1994-1990 כיהן כמפקד מפקדת חילות השדה)


ערב טוב לכולם ותודה שבאתם.

אני חש סיפוק עמוק וגאווה על כך שדברים שרחשו בקרבי 38 שנים ובערו כאש בעצמותיי, קיבלו ביטוי בספר בכורה, בגילי המתקדם.

אין בי שמחה, כי הספר עוסק במלחמה קשה שהותירה שורה ארוכה מאוד, ארוכה מדי של חללים וכן צלקות עמוקות ברקמת חיינו. הוא עוסק במלחמה שחותמה ניכר עד היום בכל תחומי חיינו: הצבאי - בניין הכוח, תפישת הביטחון; בתחום המפלגתי הפנימי; המדיני החיצוני; החברתי; הכלכלי ועוד.

שמו של הספר מציב סימן שאלה על ההכרזה הבוטחת "הסדיר יבלום!", זו שהייתה נחלת ההנהגה הצבאית והמדינית ערב מלחמת יום הכיפורים, הכרזה שניתנה כתשובה אוטומטית לשאלה מה יקרה אם תותקף ישראל בשתי חזיתות וגם בהפתעה.

כותרת המשנה "כך הוחמצה ההכרעה בסיני" הינה תמציתו של הספר "הסדיר יבלום", וקובע שתוצאות המלחמה לא היו גזרת גורל, ומסביר בלשון מקצועית כיצד היה ניתן להכריע במלחמה בגדה המזרחית של התעלה בתוך ארבע עד חמש יממות.

זאת אילו נקטנו במספר פעולות שניתן וצריך היה לבצען, ואילו נמנענו ממספר שגיאות חמורות, שלא היה הכרח לשגות בהן, זאת מעבר לשגיאות בלתי נמנעות שנעשות בכל מלחמה. הקורא ימצא בספר את פירוט הדברים.

הספר איננו ספר קל וזאת במספר מובנים:

§ הוא ספר גדול ו"כבד" (466 עמ' עם מראי המקומות) אך הוא פחות במספר עמודיו מהספר "צ'ה".

§ אין הוא ספר עלילתי המתאר סיפורי גבורה של יחידים ויחידות. זהו ספר מחקר שאולי אף קשה לקריאה למי שאינו בקי בתקופה ואירועיה ובמונחים מקצועיים.

§ הוא מתאר כאמור, בתיאור פלסטי כואב ומרגיז, את השגיאות שעשינו והמחדלים בהם כשלנו.

בראשית דרך ליקוט החומר פגשתי את ידידי ומפקדי אהוד ברק לשיחה על מלחמת יום הכיפורים והוא אמר לי משפט שמלווה אותי לאורך כל הדרך: "אתה לא תאמין אילו תהומות תגלה"!

והוא צדק. אכן גילינו תהומות עמוקים שלא יאמנו, שאליהם התדרדרנו חבולים בראשיתה של המלחמה. מתהומות אלה נחלץ צה"ל והגיע לק"מ ה-101 ממצרים ולטווח ארטילריה מדמשק, לא בזכות תבונת הדרג המדיני ואיכות החלטות של מפקדים בכירים. הוא יצא מתהומות אלה, וכבר עסקו בכך בעבר, בזכות תעצומות הנפש, הנחישות ואומץ הלב של הלוחמים הפשוטים ומפקדי השדה הזוטרים בצריחי הטנקים, ביחידות החי"ר, ההנדסה והארטילריה, בתומכי הלחימה ושל הטייסים בקוקפיט של מטוסי הקרב.

להם, לרבים מהם שאינם איתנו, ובייחוד לרעיי הלוחמים מגדוד 52, אני מקדיש ספר זה בגאווה ואחוות לוחמים.

רבים וטובים עזרו לי בליקוט החומר לספר זה ותקצר היריעה מלהזכיר שמותיהם כאן. הם מוזכרים בתודה, בפתיח של הספר. יחד עם זאת, חובה נעימה לי להזכיר גופים ואנשים אלה:

עמותת יד לשריון שסייעה ותמכה בארגון ערב זה ובמיוחד ליו"ר העמותה אלוף (במיל') חיים ארז, למנכ"ל העמותה תא"ל (במיל') מנשה ענבר, לסא"ל (במיל') דוד גלעם, וכן למזל, לצחי ולדבורי הבלתי נלאית.

מראשית הדרך היה לי ברור כי אם יהיה ספר, השקתו תהיה בלטרון, כפי שהיה ברור לי שהתמונה שצילם אבי גור, זו המופיעה על העטיפה, זו התמונה שתבחר. עורך הספר דני דור, שחלק גדול משערו הלבן הוא תוצאות מאבק עריכה בלתי פוסק אתי, הוא מחק ואני החזרתי. ואחרונים אהובים בני משפחתי, רעייתי וילדי שנשאו בעול הכבד של שירותי הארוך והקשה וחוו את החרדות של המלחמות.


תודה לכולכם.

עמנואל סקל בערב הרעות וההרצאה על הספר


מדברי הסופר והמשורר חיים גורי בערב השקת הספר

ממראה הפנים - חלק מהאנשים מוכרים לי אישית מהתקופה שלי.

כמעט בהתרוממות הרוח, ודווקא משום שהספר שבו עוסק עמנואל, שפר חלקם של סופרים מחלקם של מפקדים. סופר יכול לכתוב ספר גרוע, לחטוף על הראש וכעבור כמה שנים יגידו שהרומן שלו היה מצוין. ומפקדים אם הם טועים, ואפילו פעם אחת - זה אסון. והרוח שמרחפת בדפי הספר הזה - שהוא מאוד ביקורתי וללא רחמים ועוסק בטעויות אנוש - בטעויות מפקדים, בטעויות חיילים. ומה שמתברר בסוף שאותם אלמונים שלא זוכרים את שמותיהם אפילו, הם שהצילו, כמו הילד ההולנדי הזה שעצר את הסכר באצבע מהשיטפון.

הייתה בארץ תרבות שלמה שאני מאוד אוהב אותה, וצה"ל פיתח אותה וסיפרו על קצין פצוע שעזב את בית החולים בעודו פצוע ואסף שברי יחידות וכמה טנקים שהפציצו אותם, ואסף אותם למקום שהשפיע על מהלך המלחמה. שאלתי את אחד המ"פים איך קורה דבר כזה? הוא חשב וחשב ואמר לי: הוא בסדר, זה הערך המופלג של האיש בשטח. בספר הוא מאופק מאוד ולי הוא אמר דברים מאוד קשים. דיברתי איתו תוך כדי קריאה הספר. כל כך מכאיב משום שהוא כתב את הדברים לאחר מעשה.

הזדמן לי גם להיפגש עם חיילים מצריים ולראות איך זה נראה מהצד השני, משום שמחשבה מדינית, והספר הוא גם מחשבה מדינית והביקורת היא על מהלכים פוליטיים מובהקים, שאילו היו שונים - הכול היה משתנה. לאחר ביקור סאדאת בירושלים זומנה קבוצה וצורפה אליהם משלחת של עיתונאים, כשבן אלישר היה השגריר, ואותי צירפו למשלחת, לא כאחד שיודע ערבית אבל אמרו שבמעמד כזה של פעם ראשונה שעיתונאים ישראליים בבירת העולם הערבי, אולי כדאי להביא גם סופר. קיבלתי כתובת במצרים והוצע לי להיפגש בקהיר באיש הזה המסוים. לפני זה הלכנו לתעלה וראינו טנק סנטוריון ישראלי על כן בטון ושתי זלדות וכל דגלי מדינות ערב והשלט "מצרים היא קבר לפולשים".

וזה היה חודש אחרי שסאדאת כבר דיבר על "לא עוד מלחמה לא עוד דם" ורוח השלום הייתה באוויר ונפגשתי עם אותו חוסן פאוזי ודיברנו צרפתית. כששאלו מי האיש הזה, הוא התחיל לבכות מהתרגשות. אמרתי לו תשמע אדוני אני בא עכשיו מהתעלה ורואה כתובת "מצרים זה קבר לפולשים", האם אתה מעלה על דעתך שחלום חייו של הנוער הישראלי היה להגיע להקיז דם על תעלת סואץ, כשהגענו לשם באוקטובר 73?

או כשאתם במאי 1948, ביום הראשון לחירותנו, ונעצרתם ליד אשדוד 60 ק"מ מתל אביב?

הוא השיב לי - איש לא שאל אותנו (ב-1948), היה מאוד ברור שהצבא המצרי עשה פשע היסטורי כלפי ישראל שלחמה כארי וניצחה ניצחון צודק. שאלתי אותו אם אני יכול לצטט אותו, הוא אמר אתה יכול מצידי לכתוב מה שאתה רוצה, אני מאמין בזה.

ואתם מה עשיתם לנו בששת הימים? שאל המצרי, הכיתם אותנו מכה איומה, נשותינו בושו בנו, ילדינו בזו לנו ואחר כך העליתם את הדגלים שלכם לאורך העורק הראשי של מצרים אחרי תעלת סואץ. אם המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית שנכתבה לאחר מלחמת ששת הימים, היה יודע שהמלחמה באוקטובר הייתה בלתי נמנעת.


הסופר והמשורר חיים גורי בערב השקת הספר


כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה וזה משפט שצרוב בי ואנשי המודיעין מתעלמים מכך.

למה זה חשוב, כי הספר שלך עוסק בכל מה שקדם למלחמה, והשאלות הפתוחות איך לקרוא מציאות ומפה. ההנחה שכל הגנרלים לא שמעו את מה שמתרחש ולא פענחו את המציאות.

אני עצמי אודה ואבוש, לא הייתה לי עמדה פוליטית שונה מכל חבריי ואמרנו בוא נבנה שני שדות תעופה ענקיים איתן ועציון הכי משוכללים בעולם. עשו חשבון שנישאר בחבל ימית, הייתה אופטימיות משוגעת כזאת שאפשר את חצי האי סיני לפחות לספח לישראל. ומעבר לזה היה ההוא שלא סלח לתבוסה לא היה יכול לעבור על זה לסדר היום. הספר הוא עירוב של סיקור מדעי כמעט עם היסטוריה צבאית ומהלכים מבלי רגשנות ואיך שבני אדם מתנהגים.

באותו יום הכיפורים, זו הייתה התרבות של האופניים ולא שמענו כלום, אבל באוויר הייתה רוח שונה, וג'יפים התחילו לעבור והייתה הרגשה של אסון מתקרב, עד שבאה הצפירה ההיא והיה ברור שיש מלחמה.

הרימו אליי טלפון להתייצב, ושאלתי מה אחד כמוני בגיל 50 יכול לתרום, ואמרו לי אתה תכתוב פקודת יום, דוש היה הצייר. כתבתי פקודת יום. ועכשיו אמרו לי תכתוב פקודת יום של אלברט. אבל אני לא יכול להיות בתל אביב ולכתוב פקודת יום של אלוף ולוחם בסיני. אמרתי תנו לי לרדת לסיני. לקחו אותי עם איזה רכב (אופייני לאלתור הישראלי הידוע). הגענו וירדנו דרומה בתחושה נוראה כמו של תשעה באב. הייתי בטוח שהמצרים חצו את התעלה.

אבל ההנהגה לא חשבה לרגע אחד להגיע, הם פשוט עשו אפקט מדיני חריף עלינו יותר כדי ליצור מהלך מדיני. כשהגעתי לביר-גפגפה, קצין החינוך של 252 בחור בשם משה, הדבר הראשון שעשה הוא לקח אותי לאגף האוהלים, לא אשכח את הלילה הזה לעולם. הוא ניסה לעודד את גדוד 9 שקיבל תגבורת ותחמושת, ואז אמרו לו אל תבלבל את המוח, מגדוד 9 נשאר רק הדגל.

כך יצא שנשארתי באוגדה 252, אלוף אלברט מנדלר נפל צעיר, בן 44 היה, וקלמן מגן החליף אותו. פינקו ודאי זוכר את זה.

אלה היו הפגישות הכי חשובות בחיי. אני מעז לומר בענווה שהעובדה שהייתי עם הלוחמים בשדה הקרב אפשרה לי לדבר איתם. אנשים רצו לדבר, הם שאלו שתי שאלות: "מה קרה?" "ולמה זה קרה". אך כשסיפרתי שהביאו מעילים מהצבא האמריקאי כי הדובונים לא הספיקו, היו חיילים שלא היו מוכנים ללבוש את זה, בטענה מה צה"ל לא יכול לספק לנו מדים? הלוחמים לא דרשו מזגנים, ולא מכליות ולא זמרים, הם דרשו רק לדעת מה קרה. וכך היו שעות ולילות שלמים. הספר הזה - לא בצד הסנטימנטלי שלו אלא בצד הקשוח והעובדתי - הוא הסיפור על מה שקרה. לפי דעתי הוא יזכה להצלחה גדולה משום שלא נותנים מנוח לעבר.

הדור הצעיר מוכרח לדעת מה קרה, לדעת מי הוא השכן, לדעת מה הגבול שאתה יכול ללכת איתו לעשות שלום או לדעת להיכנס לכוננות ספיגה. את כל זה למדתי גם מהספר הזה ופגישה כזו היא פגישה מרעידה לב.

מישהו שיושב פה שאל אותי מה הדבר הקשה ביותר? עניתי לו - הביקור בבתים השכולים.

הדבר היחיד שמנחם אותי. הפוליטיקה על הפנים אבל האליטות מצילות אותם. שאלו אותי מה זה "אליטה", ואני משיב, כל מה שגורם לעזור, לסייע, להוביל לתרבות לאומית, כל מה שתורם לעוצמה לאומית ולעוצמה המוסרית שבה אתה חי - זוהי אליטה. ואני שמח לומר את זה: עמנואל - אתה אליטה.

מדברי גיורא בן ארי

(סא"ל במילואים גיורא בן-ארי, שימש כקמב"ץ וכטען-קשר בטנק של עמנואל סקל במלחמת יום הכיפורים)


ערב טוב לכולם.

אחי הגדול עמנואל היקר, כבוד גדול היה לי ולנו לוחמי גדוד 52 לשרת תחת פיקודך ומנהיגותך יוצאת הדופן באותה מלחמה ארורה, מלחמת יום הכיפורים, כשהייתה הקשה ביותר שידע צה"ל מאז הקמתו.

עמנואל הוא תמצית המילה אחריי. בכושר מנהיגותו כמפקדנו בשדה הקרב, עמנואל כמפקד הגדוד היה חייב להיות בטוח כי אנו נסתער עימו בכל עת כתף אל כתף ונבצע את משימותינו. ההיענות של כולנו, כל הלוחמים בגדוד החל מפלוגה א' בדרום ועד פלוגה ג' בצפון, בימי הקרבות נבעה מתוך אמונה וביטחון בעמנואל שהיה שקול וזהיר ונסך ביטחון רב בקולו ובפקודותיו, אחרי הכול כולנו בעצם נלחמנו על חיינו.

עמנואל רצה יותר מכולם, ואני מכיר את זה מאוד מקרוב, להחזיר את כולנו הביתה בשלום. הוא היה קצת יותר מבוגר מכולם והיה לו ניסיון די עשיר במלחמות וקרבות וברור לי שחייהם של לוחמיו יקרים היו לו מעל הכול.

כולנו יודעים שיש מחיר יקר לניצחון והגדוד שלנו אכן שילם מחיר כבד מאוד וכואב מאוד והמצבים שעמדנו בפניהם היו קשים מנשוא. עמנואל באומץ ליבו וגבורתו הוביל את הגדוד שהיה פרוס על פני שטח רחב מאוד, לבלימת התקדמותה של הארמיה השלישית, מעבר למספר קילומטרים בשלב הראשון של קרבות הבלימה, ובשלב מאוחר יותר צלח את התעלה על גשר הגלילים והתייצב באזור הק"מ ה-101 המפורסם למרגלות הרי ג'ניפה.

הרבה מהלכים וקרבות ניהלנו במהלך הימים הראשונים. זו הייתה התקפה מטורפת לחלוטין שמצאנו את עצמנו פתאום עומדים מול. בהתחלה לא היה ברור לנו אבל אני מניח שזו הייתה בערך חטיבה של הארמיה השלישית, ובאמת ברוח קרה מאוד ובשקט נפשי השמדנו שם (במהלך של מסלול צוות הייתי קורא לזה) טנקים וכלי רכב לוחמים מצרים. נקודת הסיום מול נקודת הפתיחה שלנו באותה מלחמה היא עולם מלא של מעשה גבורה, מופת ואומץ לב אשר אמורים לשמש כמורשת לצה"ל לדורותיו כמו בפלגים אחרים של עם ישראל.

אנחנו אסירי תודה לך, עמנואל, שבמנהיגותך ובגבורתך הובלת אותנו לחוף מבטחים. אנחנו מצדיעים לך וזוכרים בכאב את עמיתנו הגיבורים שנפלו בקרב.


סא"ל (במיל') גיורא בן-ארי נושא דבריו


מדברי אבי גור, מ"פ בגדוד של עמנואל במלחמה בער הרעות על הספר

גילוי דעת מהזווית של קצין ולוחם המתעד צילום תוך כדי לחימה בפיקוד על פלוגה ב' בגדוד 52 הגנה על ציר המתלה, לא אפשרנו לצבא המצרי להתקדם אל תוך סיני כמו שעמנואל זוכר מהדקה הראשונה הוא היה איתנו עם פלוגה ב'.

כמו ששמעתם, בשבוע שעבר מהיסטוריון מכובד, בגזרה הדרומית היו ההצלחות הגדולות ביותר של הצבא הישראלי ביום הראשון, הייתה הגנה מסודרת עם התקפה ועם סדרה של טיפולים, כמו שלמדנו במסלול צוות שתואר פה על ידי גיורא ועל ידי אחרים. ההיסטוריונים מציינים עד היום כי בגזרה הדרומית המצרים נכשלו ולוחמי צה"ל ספגו את מספר האבדות הנמוך לאורך תעלת סואץ.

יש חשיבות היסטורית לתיעוד תמונות אותנטיות משדה הקרב. התמונות מהימנות ומאפשרות לבחון ולרדת לפרטים שזה דבר אופייני לעמנואל סקל. הן ממחישות את הקרבות שהיו באמת. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת להנציח ולשמור את התמונה לצורך מחקר. תארו לכם שלכל אחד מסיפורי הקרבות בתנ"ך היו מצורפות תמונות מהקרב, למשל של דויד וגולית או יהושע בן נון. לא סתם העניק עמנואל לאבי גור את התואר משוגע לצילום. ואני יודע, אני יכול להגיד לכם, אמנון המג"ד שלי יודע שאני ממשיך לצלם עד היום כל ישיבה, עם כל שר,כל חבר כנסת עם כל ההישגים, עם כל חוק שיוצא. התמונות מפורסמות באינטרנט והם יהיו בשבוע הקרוב גם בטלוויזיה וזה מעל ומעבר.

עמנואל גם ידע לתת לנו חופש ביטוי וגם לדרוש מעל ומעבר תוך הפגנת דוגמה אישית של מנהיגות מבצעית ברמה גבוהה, יושרה, צניעות, דאגה לחייל וגם למפקד וגם למשפחתו. מה שעמנואל ואשתו עשו אחרי המלחמה ועושים לאורך כך השנים - אני מאחל לך אדוני הרמטכ"ל שכל מפקד בצבא יעשה.

תמונה אחת שווה אלף מילים וההחלטה של עמנואל לצרף למחקר ולספר תמונות - מעצימה את חווית הקורא וגם את יכולתו של עמנואל לתת ביטוי למי שלחמו בפיקודו. פעולה שנותנת לנו מוטיבציה עד היום, תודה.

לעמנואל סקל יש חלק נכבד בהצלחה שלנו במלחמת יום הכיפורים. הראנו לעם ישראל שלמרות שההנהגה לא ראתה את הנולד - אנחנו ניצחנו עבור המשפחה שלנו, עבור המדינה שלנו והעולם היהודי, ואולי גם העולם כולו שמדברים היום על האסלאם.

חשוב שעמנואל העלה בפרויקט העבודה שלו את האמת, חשוב שהוא הוציא ספר שבו מתוארת ההנהגה הצבאית והמדינית בהצלחות ובטעויות. חשוב שמספרים את גבורת הלוחמים בקרב, לכל אזרח ולכל הדור הבא אחרינו. זה סיפורה של מלחמה וניצחון שראוי שנקדיש אותו ללוחמים ולמשפחותיהם, הן החיים והן לאלו שנפלו למעננו. חשוב לעסוק בתחקיר ובתיעוד ובצילום של הניצחון הזה ומחיר,. בניגוד למה שאמרו במדינות ערב שמוכנים להקריב עשרת אלפים איש.

אני רוצה לסיים את המסמך הזה ולהגיד שכול המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו.


המ"פים של עמנואל סקל במלחמה עולים לשאת דברים


מדברי בועז עמיר, מ"פ בגדוד של עמנואל במלחמה

עמנואל, אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו אני הייתי מ"פ אצלך בגדוד קבעת פגישה ברבע לשמונה. שם התחלנו את הלימוד אצלך איך צריך להתנהל ואיך צריך לפעול ולרדת לכל הפרטים.

בסופו של יום, לאחר שפלוגה ג' שפעלה בגזרה הצפונית, הייתה בעצם מפוצלת לשלוש כוחות, מחלקה בכל כוח. בצוות כוח במעוז ליטוף גייסה לכל המשימות במלחמה ברמה גבוהה הצליחה להדוף את המצרים בכל המקומות. בגזרה שלנו המצרים לא אהבו את מעוז ליטוף, המצרים לא הצליחו לכבוש אותו. הצלחנו לשבור את ההתקפה של חטיבת הנחתים 130, כולל את הניסיון לתקוף את מעוז נוצה שזה בעצם המעוז היחידי שנפל בידי המצרים בכל המלחמה.

אנחנו לא עזבנו את קו החזית אפילו לא ליום אחד, היינו אמורים להיות מופתעים וסיימנו את המלחמה בק"מ ה-101 מקהיר ושם נטלנו, פלוגה ג', חלק באבטחת שיחות הפסקת האש באוהל שבו התקיימו.

אנחנו, כל חיילי פלוגה ג', זוקפים את הצלחתנו במלחמה לכושר ולאימונים שעברנו תחת פיקודך, למשמעת החד-משמעית ששררה בפלוגה לפני, תוך כדי ולאחר המלחמה, שאותה ספגנו ללא ספק ממך בדרישותיך היסודיות והברורות, ובמנהיגותך.

עמנואל, הספר הנוכחי שאותו קראתי מכיל ניתוח מדויק ויסודי של הפרטים שמרכיבים את המלחמה בשפה ברורה, חדה, נוקבת ומדויקת. זה אתה המג"ד שפוקד ומוודא ביצוע, ויורד לפרטים ומצליח להנחיל לפיקודיו את כל מה שצריך.

אנחנו לוחמי חיילי פלוגה ג' מודים לך ומצדיעים לך על הפיכת התמונה של מה שקרה שם, אחרי 38 שנה, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.

כל לחי ושיהיה לך המון בהצלחה.

מדברי דוד קוטלר, מ"פ בגדוד של עמנואל במלחמה, בערב הרעות על הספר

רציתי לברך אותך בשם לוחמי פלוגה א' על השקת ספרך המאיר באור שונה את מלחמת יום כיפור.

הייתה לנו הזכות להילחם איתך, רציתי לומר לך בשם לוחמי הפלוגה כי אנו גאים להשתתף בשמחתך ומאוד מעריכים את יכולותיך כפי שהתבטאו במהלך המלחמה הנוראה.

אנו מאחלים לך כי העשייה והחשיבה שתמיד אפיינה את מעשייך, תמשיך ללוות אותך לאתגרים הבאים שאני בטוח שתבחר בעתיד, מאחל בשם פלוגה א' דוד קוטלר.

עמנואל, יכול להיות שאני חוזר על דברים שאנשים פה אמרו לפניי, אבל אתה בשבילי הדוגמה המבצעית שאיתה אני הלכתי, איתך וגם אחרייך, ולמעשה במידה מרובה עד היום. אני הייתי הקמב"ץ אצלך בגדוד ולאחר מכן מ"פ א', ומה שספגתי במערכת היחסים הצמודה ובעבודה איתך, לעניות דעתי מלווה אותי עד היום בכל דבר שאני עושה, גם אם זה בצבא בתפקידים השונים, ובין אם זה כיום בחיים הרגילים - הירידה לפרטים והבדיקה שהכול עובד כמו שצריך והחשיבה שני מהלכים קדימה.

זה אתה, ואני מוכרח לומר לך שמהרגע שהצטרפנו לגדוד, כי אני ואתה את היום וחצי הראשונים עשינו לבד, ופתאום ראיתי שריון וכל העסק נראה אחרת.

אז עכשיו בשמי אני רוצה לאחל לך רק דברים טובים וממש ממש בהצלחה.



חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל