חיל השריון: חדשות - 9 בפברואר 2012: ט"ו בשבט ביד לשריון - נטיעות, ערכים ומורשת
קישורים מפת האתר

9 בפברואר 2012: ט"ו בשבט ביד לשריון - נטיעות, ערכים ומורשת

באווירה חגיגית ובמזג אוויר מצוין התקבצו לוחמי שריון בהווה ובעבר, בני משפחות מטף ועד זקן, אנשי מיזם (פרויקט) המרכבה, חברי עמותת יש לשריון ולוחמים יהודים ממלחמת העולם השנייה לטעת עצים בפארק העוצבות ביד לשריון

 

אל"ם (במיל') שאול נגר. צילומים: סמל ברק מאיר וגבי יפה

 

מרבדי הרקפות והכלניות שבין האורנים התמירים כבר מכסים את פארק העוצבות ומזמינים את כולם לבוא וליהנות מהרוגע. אתמול בט"ו בשבט תשע"ב באו רבים לנטוע עצים ולעבות את הפארק. לטקס הנטיעות באו חיילים וחיילות של השריון, לוחמים מן העבר, בני משפחות, חברי עמותת יד לשריון וחברי העמותה להקמת מוזאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, אנשי פרויקט המרכבה המהווים חלק בלתי נפרד של הפעילות ביד לשריון ורבים אחרים. מזג אוויר נאה במיוחד קידם את הבאים.

 

עדי סלמן מנחה את הטקס, ליד האנדרטה של חטיבת הצליחה

 

בטקס המכובד אמרה החיילת עדי סלמן שהנחתה את הטקס:

ברוכים הבאים לטקס נטיעות ט"ו בשבט תשע"ב. התכנסנו כאן היום, בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, חג המבטא את הקשר העמוק של העם היהודי לארץ ישראל. אנו נוטעים כאן בפארק עוצבות השריון, בלבו של חורש אֶרֶציִשראלי המייצג את מיטב האילנות, שהשתבחה בהם ארץ ישראל. החורש עוטף באהבה ובהצדעה את האנדרטות של עוצבות השריון, המנציחות את מורשת הלוחמים וּגבורתם! לאנדרטות אלה יתוספו עוד אנדרטות שעליהן עמלים שריונאים ותיקים, הפועלים יום וליל לשימור מורשת חטיבתם והנצחת חבריהם שנפלו.

אנו נמצאים באנדרטה של אוגדה 143, האוגדה של אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. כאן בגבעות לטרון,  הופעל לראשונה כוח משוריין של חטיבה 7 במלחמת העצמאות. כיום מהווה יד לשריון בלטרון נדבָּך מרכזי בחיי השריונאים לדורותיהם.

 

בתמונה חלק מן הקהל שבא להשתתף בנטיעות

 

לאחריה נשא דברים תא"ל (במיל') מנשה ענבר, מנכ"ל עמותת יד לשריון. בין דבריו אמר:

במסורת היהודית נוהגים לציין ארבעה ראשי שנה: באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי - ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט - ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמישה עשר בו. את חג הנטיעות אנו נוהגים לחגוג בט"ו בשבט, חגה של הארץ.

אלפי שנות גלות ברכנו בט"ו בשבט על שבעת המינים. זה 110 שנים מובילה הקרן הקיימת לישראל את המסע הארוך והמופלא של נטיעות בארץ ישראל. בצילומי לוויין מעל ארץ ישראל ניתן לראות בבירור את קו הגבול בינינו לבין שכנינו באמצעות הירוק שהוא פנים ארץ ישראל וסף המדבר שהוא מקו הגבול וכלפי חוץ לתוך המדינות השכנות.

 

עד שייגמרו לשאת דברים, החמודה אולי שולחת מסרון לחברתה...

 

לוחמי חטיבה 7 ממבצעי בן-נון א' ובן-נון ב' במאי 1948 מספרים שהשטח כאן שמקום שכיום מהווה חורשה, היה צחיח ללא עץ והדבר היחיד שצמח בעמק הייתה תבואה. את מצוות החג אנחנו מקיימים הפעם בפארק העוצבות המשוריינות במרכז עמק איילון, המהווה צומת הדרכים לירושלים בכל הדורות. באתר יד לשריון מונצחים חללי חיל השריון וכאן בפארק מונצחות העוצבות ומורשתן.

ואתם הנוטעים לכו לכם וטעו בשמחה, כמו שנאמר על ידי חז"ל - מטרת הנטיעה "והיטבת בדורות הבאים".

שאו ברכה.

אחריו נשא דברים תא"ל ירון ליבנת ראש מנת"ק הממונה על פרויקט המרכבה. בדבריו העלה על נס את הקשר ההדוק של אנשי המרכבה עם יד לשריון, המהווה להם מעין בית שני. עוד ציין את התרומה של טנקי המרכבה ולאחרונה גם של הנגמ"שים החדישים מסוג נמ"ר, לעוצמתו של צה"ל.

 

החייל רן נוימן קורא את תפילת הנוטע

 

אחריו קרא החייל רן נוימן את תפילת הנוטעים והוסיף הסבר על חג האילנות:

ולמה זכו אילנות לראש השנה המיוחד לעצמם?

ראו שניתן ראש-השנה לבני-אדם, באו ואמרו: כתוב בתורה 'כי האדם עץ השדה'. נמשל אדם לעץ, ועץ לאדם. ואם כך, מה אדם יש לו ראש-השנה, אף עץ בדין הוא שיהיה לו ראש-השנה. וכיוון שדיברו אילנות דברים של טעם נתקבלו דבריהם. אמרו להם: באיזה חודש נקבע ראש-השנה שלכם? השיבו אילנות: כיוון שאנו צריכים למים קבעוהו בשבט שמזלו דלי. (היימן הירושלמי)

 

השטח ממתין לנוטעים

 

מורשת השריון

לארח הטקס התפזר הקהל הגדול למספר אנדרטות שצוינו מראש ושם שמעו מפי לוחמי העבר על סיפורי הלחימה של אותה עוצבה ועל מורשתה.

בין המספרים היו:

 

§ תא"ל (במיל') עוזי לב-צור ששימש מג"ד של גדוד 95 במלחמת יום הכיפורים ולימים שימש נציב קבילות החיילים. סיפורו יובא בימים הקרובים.

§  סא"ל (במיל') הרב גדעון לנגמן ששירת בפלס"ר של חטיבה 8. סיפורו להלן.

§  רס"ן (במיל') רזי רום ששימש קמב"ץ גדודי בחטיבת הצליחה 421 במלחמת יום הכיפורים. סיפורו מובא בסוף הכתבה.

§ רס"ן (במיל') אמנון לב מחטיבה 514. על סיפורו של אמנון לב פורסמה כתבה נרחבת בגיליון שריון 37 החודש מארס 2011.

סא"ל (במיל') הרב גדעון לנגמן סיפר על חטיבה 8 שהוקמה במאי 1948 והייתה חטיבת השריון הראשונה בצה"ל. היו בה גדוד הקומנדו 89 בפיקוד משה דיין, גדוד השריון 82 בפיקוד פליקס ביאטוס שבו היו טנקי הוצ'קיס, שרמן וקרומוול ובו דיברו בליל שפות. בין הפעולות של חטיבה 8 במלחמת העצמאות אפשר למנות את:

§  מבצע דני וכיבוש לוד וסביבתה,

§   מבצע יואב שבו נכבשה באר שבע,

§   כיבוש מצודת עיראק סואידן, היא מצודת יואב כיום, ליד נגבה,

§   מבצע אסף ובמהלכו כיבוש תל-ג'מה, סמוך לקיבוץ רעים שבנגב,

§   מבצע חורב שבו נכבשה עוג'ה אל-חפיר (כיום אזור ניצנה), שדה התעופה אל-עריש

במלחמת ששת הימים לחמה החטיבה בשתי חזיתות שונות: תחילה ככוח הטעיה בחזית המצרית. לאחר מכן, חלק מהחטיבה המשיך לכיוון נח'ל שבסיני, וחלק אחר עלה צפונה והשתתף בכיבוש רמת הגולן, בגזרת קלעה-זעורה. במלחמת יום הכיפורים החטיבה השתתפה בקרבות ההגנה בחזית המצרית, בגזרת מיצרי הג'ידי והמתלה.

 

 

 

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם

 

הנטיעות

בתום טקס הפתיחה התפזר הקהל הגדול שבא לאזורים שנקבעו בינות לאנדרטות השונות, שם המתינו להם גומות מסומנות בדגלי הקרן הקיימת לישראל, ולצידן השתילים שיהפכו בשנים הבאות לעצים. מאות עצים ניטעו ובקרוב יעמיקו שורש. חיילים ואזרחים גדולים כקטנים השתתפו בנטיעות וצולמו מכל זווית אפשרית.

 

נוטעים

 

ונוטעים

 

ונוטעים

 

ונוטעים

 

ונוטעים

 

ונוטעים

 

ומספרים על המורשת


חג לציונות

בשוב ישראל להתיישב בארץ, נערכו נטיעות. הנטיעות היו סמל להתיישבות קבע ולהיאחזות בארץ. בראשית ההתיישבות ניטעו אקליפטוסים למאבק בקדחת ולייבוש הביצות, ברושים ודקלים לסימון שבילים ונוי ולהגנת עצי פרי מפני רוחות; ואורנים לצל וליופי בהרים. כיום נוטעים עצי חורש טבעי, אלון, אלה ועוד. 

 

"עץ היהודים"

יותר מכל העצים החדשים בארץ-ישראל, מסמל האקליפטוס את ההתיישבות וההיאחזות החדשה בארץ האבות. האקליפטוס, עץ אוסטרלי גבה קומה ויפה צמרת, הובא לארץ על-ידי גנניו של הברון רוטשילד, כדי לייבש אזורים ביצתיים מוצפי מים. תוך זמן קצר נקלט העץ במושבות וצמח לתלפיות בסמוך לבתים. האקליפטוס הפך לסמלן של מושבות העלייה הראשונה. כל-כך הזדהה עם ההתיישבות היהודית בארץ, עד שהערבים קראוהו: "סג'ארת אל יהוד" כלומר, עץ היהודים. 

 

סיפור מלחמה: סיפורה של חטיבה 421 באוגדת אריק שרון במלחמת יום הכיפורים

כפי שסיפר רס"ן (במיל') רזי רום

 

היינו מילואימניקים בני 25-24 בוגרי מלחמת ההתשה, באנרגיות ובתכניות של הגילאים האלה: לימודים, קריירה מתחילה ומשפחה. ולפתע פרצה המלחמה. אני התחתנתי כעשרה ימים  לפני יום הכיפורים. אותו סרט צבעוני שבו צילמנו את ירח הדבש המשיך ותיעד אחר כך את קרבות חמוטל, את הטנקים הראשונים חוצים את התעלה על הדוברות ואת הלחימה ממערב לתעלה.

חטיבה 421 בפיקודו של אל"ם חיים ארז (לימים אלוף) הייתה בשלבי סיום של הקמתה ולאחר תרגיל שילדי של אוגדה 143, באוגוסט 73 בצאלים. התרגיל ששיאו היה מעבר ממגננה לחצית הדמיה של תעלת סואץ נראה אז קצת הזוי. מפקד האוגדה, אלוף במיל' אריק שרון, לא יכול היה להשתתף בתרגיל כי היה בדיוני הקמת הליכוד.

 

אריאל שרון עם חיילי חטיבה 421 ממערב לתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים

 

הימ"ח של החטיבה לא היה מוכן: עם האזעקות והקריאה להתייצבות קיבלנו הוראות לאסוף טנקים במיקומים שונים. הגדוד שלי בפיקודו של גיורא לב קיבל את הטנקים של מדור תותחנות בבי"ס לשיריון שהיה אז בג'וליס, ללא זיווד, מקלעים או חימוש. אספנו מכל הבא ליד ברשות ובלי רשות, ועם שחר יום ראשון למחרת יום הכיפורים, יצאנו על שרשראות על הכבישים הראשיים דרך צומת כפר סילבר ובאר שבע לסיני. דימינו שנאחר את המלחמה: אם זו האחרונה נסתיימה בששה ימים, הרי זו תגמר בזמן קצר יותר. בבאר שבע זרקו לנו תוך נסיעה בקבוקי שתייה ודברי מתיקה. לאחר נסיעה רצופה תוך כדי המשך התארגנות ותאום כוונות הגענו לביר גפגפה ושם חזינו בטילי פרוג שכוונו לבקרת חיל האוויר. הגענו לעולם אחר.

הייתי סמ"פ בפלוגה א' של נדב מן. קיבלנו פקודות לעלות על חמוטל, גבעה חולית מוארכת, כעשרים ק"מ מזרחית מהתעלה, שנתפסה על ידי החי"ר המצרי. לא היו לנו מקלעים. החי"ר המצרי ירה עלינו בטילים ובבזוקות, ורבים מהם אף ניסו לטפס על הטנקים. ירינו בפגזי "מעיך" המיועדים לחי"ר, ירינו בעוזים שלנו וזרקנו רימונים. הרגשנו שהם אלפים סביבנו ושעטנו דרך המתחם, אבל לבסוף קיבלנו פקודה לסגת. לחטיבה היו באותו יום כעשרים הרוגים. טנקים רבים נפגעו. ההלם היה קשה. אספתי חמישה מהטנקים הפגועים בפלוגה ואותם גררנו בצורות שונות ל"טסה". הגענו בלילה. המראה היה קשה - עשרות טנקי מגח פגועים פזורים בשטח והחימוש עובד ללא לאות להחזירם לכשירות מהר ככל שאפשר. מראות של דם בצריח ומראות קשים אחרים. מ"מ צעיר הולך מולי ללא מטרה במבט בוהה ואני עוצר אותו בכוח. חזרתי לגדוד ועליתי על הטנק של המג"ד שבחן את המפה בגזרתנו והפטיר: "אחרינו אין כוחות עד תל אביב".

 

הטנק של המ"פ יוסי רגב חוצה ראשון את התעלה במלחמת יום הכיפורים. צילם רזי רום

 

לאחר כמה ימים של מעין מלחמת התשה, לאורך הקו שתפשו המצרים ולאור העובדה שרוב המעוזים כבר נפלו, עברו המצרים לשלב השני של תקיפת שריון כדי להגיע לקו השני של המעברים. כאן היינו יותר מוכנים ונערכנו בעמדות משני עברי ציר "עכביש" שהפך להיות כל כך מפורסם עם שחר יום 14 באוקטובר, סוכות תשל"ד 1973. התחלנו להבחין במאות טנקים המתקדמים אלינו ומעלים שוברי אבק. כאן הוכחה עליונותנו הטכנולוגית והמקצועית: בטווחים של אלפיים עד אלפיים וחמש מאות מטר התחלנו לפגוע בהם בפגזים בכינון מדויק. הם לא יכלו לפגוע במרחקים של יותר מאלף וחמש מאות מטר. הטנקים המצרים נפגעו אבל האחרים המשיכו להתקדם. עד כדי כך שטנקים אחדים הצליחו להגיע ממש לקו שלנו. אחד מהם עלה לגבעה מתחת הטנק של גיורא לב שלא היה יכול לכונן את התותח נמוך כל כך והטנק שלי פגע בו מהצד מטווח של עשרות מטרים בלבד. מדורות הטנקים המצרים הבוערים התרבו, וראינו צוותים קופצים ומנסים להימלט. תוך כדי קרב עשינו "מלא מחדש" של חימוש כל פלוגה בתורה, בקצב מטורף כדי להיות מסוגלים לעמוד בהתקפה. בצהרי היום נסתיים הקרב בניצחון מלא לאורך כל החזית.

פיקוד העליון של צה"ל החליט באותו ערב לתת אור ירוק למבצע צליחת התעלה ע"י אוגדת אריק שרון. לחטיבה שלנו נועד תפקיד גרירת גשר הגלילים ושאר האמצעים לצליחה. בסופו של דבר נשבר הגשר תוך כדי הגרירה. שתי החטיבות האחרות של החטיבה הגנו על צירי "עכביש" ו"טרטור" שניסו לטהר לכוון התעלה, תוך כדי הסתבכויות בקרבות קשים מול הארמיה השנייה המצרית מצפון והארמיה השלישית מדרום. מפקד האוגדה דחף להמשיך ואנו עשרים ושנים טנקים עם המח"ט וקצין האגם צביקה קן-תור בטנק המפקד וכמה נגמ"שים בפיקודו של אריק שקד המשכנו בלילה כמו חצית ים סוף בין להבות הקרבות הקשים מצפון ומדרום אל מעוז מצמד על גדות התעלה. שם החלו הצנחנים לעבור עם סירות הגומי לצד השני. ה"ג'ילואות" (תמסחים, כפי שנקראו בעברית), אותן דוברות ממונעות שנרכשו כגרוטאות למעשה מהצרפתים היו האמצעי היחידי שנותר למעבר רק"ם. וכך עברנו. הטנק הראשון של יוסי רגב מ"פ ג' בגדוד שלנו חצה בשעת בקר מוקדמת של יום 16 באוקטובר את התעלה, אחריו המג"ד אני בטנק שלישי הרמתי מצלמה וצילמתי את הרגע ההיסטורי הזה של המעבר לצד השני של התעלה, בשקט המדהים הזה שהיה השקט לפני מהומת האלוהים ששררה באותו אזור אחר כך. אחרינו עבר כל יתר הכוח שלנו. היו לנו מפות עד קהיר. קיבלנו מיד הוראה להמשיך מזרחה להשתלט על השטחים עם דגש לחסל כמה שיותר בסיסי טילים שמנעו את פעילות מטוסינו. חיסלנו הרבה "שושנות" (כך כונו בסיסי הטילים שצוירו במפות הקוד כשושנות) שההגנה עליהן הייתה מדולדלת. המצרים היו בהלם ולא הבינו שהגענו דרך התפר בין הארמיות. היינו כבר כארבעים ק"מ מערבה מהתעלה . חשבנו שכל צה"ל מאחורינו. אבל זה לא היה נכון! המעבר נותק. הקרבות והסתבכויות בחווה הסינית ומקומות אחרים מנעו את האפשרות להעביר כוחות נוספים, ולמעשה היינו מנותקים בצידה המערבי של התעלה כשמונה עשרה שעות. קיבלנו פקודה לחזור ל"חצר" שכונתה בהמשך "חצר המוות" לאחר שהמצרים הבינו את המצב וטווחו אותה. נערכנו לחניון לילה באי ודאות גדולה לגבי העתיד.

ואז, בערב בחשיכה האזנו בטרנזיסטורים לגולדה מאיר, ראש הממשלה, מודיעה בדרמטיות בכנסת: "כוחותינו פועלים ממערב לתעלה". כוחותינו? עשרים ושניים טנקים ושבעה נגמ"שים מנותקים ובמלאי נמוך מאד של דלק ותחמושת. ההודעה הדרמטית הזו הביאה לשינוי מדיני ועולמי כאשר מתחילים תהליכים ולחצים לסיים את המלחמה.

 

פגיעה בטנק מצרי מטווח קצר, 17 באוקטובר 1973

 

למחרת נוקה הציר לתעלה, צר ככל שיהיה והתחיל מעבר של תגבורות. אחד הגיבורים אצלנו היה אותו נהג מיכלית שתדלק חשוף את הטנקים שלנו תחת הפגזה כבדה אחד אחר השני שם בחצר, תחת הפגזה , בעוד אנו בטנקים. החלו לעבור יחידות נוספות שלנו של החטיבה. הגנו בשיניים על הגשר החשוב שעל תעלת המים המתוקים כנגד כוחות מצריים רבים שניסו לכבוש אותו. רבים נפגעו כולל מיכה דרוקר ז"ל יוסי ברגר המ"פ שנפצע קשה ויעקב גורגוב התותחן שאיבד את ידו. ניסינו לחלץ פצועים מהטנקים לעיתים לא הצלחנו, לעיתים מצאנו אנשים הרוגים והטנקים שהתפוצצו אחר כך בשל האש שהגיעה לתחמושת או מיכלי הדלק. היו רגעים קשים. גם ניסים קרו, כשחטיבה מצרית של שאזלי שנשלחה מדרום לחסל אותנו נתקעה בבוץ שבאזור תעלת המים המתוקים. ונס כשטיל פגע בבית עשוי חמר ביני ובין הטנק של גיורא לב. האבק האדיר והעשן הבהירו לו שהטנק שלי חוסל, בעוד אני הייתי בטוח שהטנק שלו נפגע.

 

רזי רום בגילוח ראשון, 12 באוקטובר 1973.

 

אבל אז החלו כוחות נוספים לעבור כולל אוגדת ברן לזרום דרך גשר הדוברות שהוקם בינתיים מעל התעלה, ולתפוש שטחים מערבה ולכוון דרום. המשכנו בלחימה עד הפסקת האש בלחימה נגד כוחות בשטח כולל התקלות במארב לילה של גדוד קומנדו עם חיילים סודניים גבוהים וחסונים. עם הפסקת האש נותרנו שם ממערב לתעלה באזור פאיד תוך מלחמת התשה לעיתים מזומנות, וחיים כצוענים באמצעים שארגנו לעצמנו. נשארנו שם עד הסכם ההפרדה  בינואר 1974, כאשר חטיבה 421 קיבלה את הכבוד בתור זו שחצתה ראשונה לעבור אחרונה חזרה מהאזור של מערב התעלה.

 

משחק שש-בש אחרון ממערב לתעלה לפני שחוזרים הביתה. מימין המג"ד גיורא לב ורזי רום

 

השתחררנו במארס 74, אנשים קצת שונים. יותר מודעים לערכי החיים. יודעים שהצלחנו מהתחלה של הפתעה, חוסר שליטה, חוסר אמצעים וכישלונות ראשונים, להגן על הבית, לחצות את התעלה ולמעשה להביא להכרעה ולסיום המלחמה. קיבלנו פקודות וביצענו אותם בכל יכולתנו בידיעה ברורה שזה נתון בידינו, והצלחנו, תודות למודעות זו, להכשרה המקצועית הטובה שהייתה לנו כולל הניסיון הקרבי מההתשה, ובזכות מפקדים חכמים וראויים, שקולים ומנוסים מ"מ ומ"פ וכמו גיורא לב, עמי מורג ושמעון בן שושן: מפקדי הגדודים. ובראשם חיים ארז המח"ט שלנו , שנסח בנו שקט ובטחון בבאות, גם ברגעים הקשים.

חזרנו הביתה להמשך החיים, נושאים עמנו את זיכרון חברינו הטובים, שיכולנו בהחלט למות במקומם. הייתה זו מלחמה קשה ושרדנו. וכשאנו נפגשים אנו מחליפים בעינינו ללא מילים חלק מהמראות והחוויות הקשות והמִשקעים שנותרו בנו מאז אותם ימים בחורף שנת 73.

 

ראש הממשלה אריק שרון מקבל עותק צילום החצייה של תעלת סואץ במפגש ביד לשריון בלטרון. מימין רזי רום

 

חזרהשלחו לחברהדפיסו