קישורים מפת האתר



על בלימה

כתב: אבירם ברקאי. הוצאה: מעריב. שנה: 2009.


במלחמות ישראל אין אח ורע לחטיבה שאיבדה את שדרת הפיקוד הבכיר שלה במהלך 24 שעות הלחימה הראשונות.

במלחמות ישראל אין גם אח ורע לחטיבה שבחלוף 24 שעות ירדה מסד"כ הכוחות הצה"לי ותוך יומיים, כאותו עוף חול אגדי, חזרה ליטול חלק משמעותי בהמשך הלחימה, הדפה, עם כוחות אחרים, את הסורים מרמת הגוחן ונטלה חלק בהבקעה הגדולה לתוך שטח סוריה.

במלחמות ישראל יש רק חטיבה אחת כזו: 188, וסיפורה המדהים, שלא סופר במלואו עד היום, נחשף כאן לראשונה.

כמה דקות לפני השעה שתיים בשבת-כיפור, 6 באוקטובר 73', תקף הצבא הסורי במלוא עוצמתו ברמת הגולן. בשעות הלחימה הראשונות, הקריטיות ביותר, עמדה רק חיטבת שריון אחת בין הסורים ובין הכנרת: חטיבת השריון הסדירה 188. הסדן היחיד שעליו התנפצו מתקפות הצבא הסורי.

מפוצלים למחלקות טנקים בודדות לאורך קו הגבול, תחת הנחיה פיקודית שאין לסגת אף שעל, עמדו הטנקיסטים של 188 ובלמו את מסת האויב ביחסי כוחות חסרי תקדים.

אותם טנקים בודדים שנלחמו באומץ לב ונחישות בנחשול השריון העצום שהתגעש מולם, עצרו את דיוויזיות השריון הסוריות שאיימו להגיע למעבורות נהר הירדן, ולהמשיך משם הלאה. לגליל, לעמקים ולחיפה.

על בלימה מביא את סיפורם של אותם גיבורים, השריונאים, הנהגים, הטענים, התותחנים והמפקדים, שמדינת ישראל חבה להם כה הרבה והיא אפילו לא יודעת זאת.

אבירם ברקאי, מ"פ שריון (מיל'), שפיקד על מחלקת טנקים במלחמת יום הכיפורים, הצליח להרים אבן ועוד אבן, ועוד אחת, בחיפוש חסר פשרות אחר האמת. לצורך כתיבת ספר זה הוא תחקר 230 לוחמים ומפקדים ועבר על הרי חומר גלוי שעמדו לרשותו, בין השאר יומנו מבצעים ודוח אגרנט. התוצאה מובאת בספר מצמרר ודרמטי שמשלב את אימי הימים הראשונים ללחימה עם סיפור גבורתם של הנערים שבמרכבות הפלדה.


על בלימה; סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור

מאת: אבירם ברקאי

ספרית מעריב, 2009, 553 עמ'

עיניים רבות עקבו בציפייה דרוכה אחר שלבי כתיבתו והפקתו של ספר זה, שמטרתו הייתה לעשות צדק היסטורי עם לוחמי חטיבה 188 בכל רמות הפיקוד והלחימה במלחמת יום הכיפורים. לאחר מספר התחלות וניסיונות, היה זה אבירם ברקאי, עיתונאי ושריונר, שצירף את כל העדויות והנתונים הידועים ממקורות מחקר מהימנים, ובסגנון דרמטי שָטַח את הנרטיב של המלחמה על הבית - רמת הגולן ובעקבותיו יישובי עמק הירדן ואצבע הגליל ואף מערבה ודרומה מזה.

הספר הופץ זמן קצר לפני ציון יום השנה למלחמת יום הכיפורים השנה, והתוצאה - נהירה בלתי ניתנת לעצירה של לוחמים לחנויות הספרים וניסיונות לאתר כל עותק שנותר לפלטה. הקוראים ודאי לא צפו לקבל מסמך כה מפורט, העושה צדק עם לוחמי חטיבה 188 - מפקדיה ולוחמיה - אך גם עם יתר הכוחות שחברו אל החטיבה ברמת הגולן. תגובות רבות באמצעי התקשורת לא אחרו לבוא.

הספר הוא מסמך מצמרר של מחקר כולל על המהלכים שקדמו ללחימה, המלמד על הפקרת הכוחות הסדירים החשופים ברמת הגולן (כדברי הספר), על קרבות הבלימה העקובים מדם, שנבעו מאם החטאים של הקונספציה המודיעינית של ראש אמ"ן, וחבירת הכוחות ההדרגתית של כוחות סדיר ומילואים, אשר הצטרפו ללוחמי חטיבה 188 בפריסה במוצבים וביתר הנקודות הקדמיות, מול האויב הסורי על שלוחותיו. למעשה מדובר במסמך המכיל את סיפור המערכה הכולל, אך זה המובא מנקודת המבט של לוחמי חטיבה 188. אט אט מתחברים לנו הסיפורים המפורסמים שאותם הכרנו במשך שנים רבות, שזכו לסיקורים נרחבים באמצעי התקשורת, בספרים ובמערכי שיעור בצה"ל. אלא שהפעם נוצרה מעטפת שעשתה לנו "סדר" והכניסה אותנו לפרופורציות, הן במעגלי זמן של שעות וימים והן ברצף האירועים שהתרגשו על הלוחמים.

הספר שבחלקו המכריע מביא את סיפורי המערכה של קרבות הבלימה, מחיה עבורנו את דמויות המופת שהובילו את חטיבה 188 - המח"ט איציק בן-שֹהם ז"ל, הסמח"ט דוד ישראלי ז"ל, מג"דים, סמג"דים ויתר הדרגים בשדה הקרב, שלחמו בגבורה עילאית, במצב שבו הם נמצאים בתנאי נחיתות, כשהם חוזים במה שנראה תוך כדי הקרב בחורבן הבית, אך אינם אומרים נואש. הספר לא התכוון להיות ספר תהילה לחטיבה 188, אלא להביא אחת ולתמיד את הסיפור המלא של לחימתה. המ"מ עודד בקמן ביטא היטב את התחושות הקשות שלוו את הלוחמים בקרבות: "איזה עולם... רק לפני 48 שעות פקדו מח"ט קר רוח וסמח"ט אנרגטי על כוחות חטיבת השריון הגאה ביותר בצה"ל, וכעת הם מוטלים בשדה הקרב, גופות נטולות חיים. האם נצליח אנחנו, שרידיה של החטיבה, להתרומם לתחייה מחודשת?" (עמ' 452). חטיבה 188 אכן שרדה והתרוממה מחדש, מצדיעה בכך למח"ט אל"ם איציק בן שֹהם ז"ל ולסמח"ט סא"ל דוד ישראלי ז"ל, שצילום האנדרטה לזכרם בציר הנפט מופיעה על כריכת הספר. בסוף הספר:שיבוץ קרבי חטיבה 188 ורשימת הנופלים של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים.

דבורי בורגר



23 בדצמבר 2009: תגובות לספר "על בלימה"

מובאות בזה שתי תגובות לספר המרגש "על בלימה" - סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים. האחת של בן עֹפרים והשנייה של תא"ל (במיל') עמי מורג.


תגובת בן עופרים יום חמישי, 17 בדצמבר 2009

לחברי מהשריון,

בימים אלו סיימתי לקרוא ספר חשוב ומטלטל - "על בלימה" - סיפור מלחמתה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. כתבה זו היא המלצה חמה השלוחה אליכם לקרוא ספר זה לנוכח החשיבות יוצאת הדופן שאני מזהה בו. אם תחליטו לשים יד על הספר ולקוראו, כדאי שעם סיום הקריאה תעבירו אותו הלאה: לבן, לחתן, לגיס או לכל בר-בי-רב אחר - רצוי לאדם, שכמוכם, יוכל להבין את הכתוב, לעמוד על חשיבותו ולהשתמש בו כחומר למחשבה נוספת. מי מכם שירצה להבין מה החשיבות שאני מוצא בספר ובחשיבה עליו - מוזמן להמשיך ולקרוא הלאה.

בברכה,

בן עפרים

הערה:

בן עֹפרים שירת בשריון בחובה ובקבע מפברואר 1980 עד פברואר 1984. כיום הוא רס"ן במילואים ומשמש יועץ ניהולי למגזר השלישי.


פתיח

אל הספר התוודעתי דרך חבר "משוגע לדבר" ואת הקריאה התחלתי כמעט באקראי, אבל החשיפה לתכנים לא הרפתה ממני עד שעשיתי מעשה וכתבתי דברים אלה. הדברים להלן סובלים משני ליקויים ועם הקורא הסליחה:

§ הם ארוכים משהו, כי לא הצלחתי לצמצמם לחצי עמוד כמתבקש מול קוראים עסוקים כמוכם,

§ הם נסמכים על תובנות אישיות שלי שאינן "מקצועיות" או מעמיקות דיין, ועל תוכנו של ספר שאינו מדעי (היסטוריוגרפית) ושרובכם טרם קראתם מן הסתם.

למרות זאת אני מקווה שהכתוב שווה קריאה, ולו רק בשל השאלות שהוא מעלה.

ולגופו של עניין

זהו ספר קשה - רגשית ושכלית. קשה להבקיע דרך "מכשול נתונים" בצורת יומן מבצעים ברמת המחלקה והפלוגה שמקיף למעלה מ-500 עמודים ולהבין את התמונה המצטיירת. קשה עם המיתוסים הנשברים והעובדות המזעזעות בכל עמוד ועם הדם הנשפך בכל פסקה.

זהו ספר חשוב - שמעלה לא מעט שאלות נוקבות החולפות דרך מסך השנים ונוגעות ישר בליבה של מציאות חיינו העכשווית. שתיים מהן אציין:

1. מה יש בה, בתרבות הישראלית, שטרחה לקבור את השיעור (הלקח) שלימדה אותנו מלחמתה של חטיבה 188 באקט בזוי של השכחה ויריקה בפרצופיהם של הגיבורים ההם ואי הפקת המסקנות המתבקשות ממלחמה זו שהן קריטיות לקיומנו?

2. מה פשר הנתק האובדני בין ה"מה" וה"איך" שמאפיין את היציאה שלנו כאומה למלחמות מאז 1973? איך זה ששעות לאחר שנקבע סופית שה"מה"=מלחמה וה"איך"=הגנה חשבו הכוחות בשטח שהם יוצאים להתקפה קצרת מועד וניהלו, בשעות הראשונות של האש (וגם אחר כך), צורת קרב שעטנזית בשם "יום קרב"? וזאת בשעה שההיררכיה הביטחונית כולה: מ-"תורת הביטחון של ישראל" דרך ראש הממשלה, שר הביטחון ועד הרמטכ"ל (או קציני המודיעין של הפיקוד והחטיבה לצורך העניין) קובעים כולם - "הגנה!"; ובעוד פקודות הקבע להגנת רמת הגולן (שמפרטות איך לעשות זאת באופן המיטבי) נשארות עמוק במגירות?

כל זאת מתוך הבנה שצורת הקרב שנבחרה לא הלמה את המציאות, שלא לומר הייתה בזבזנית בצורה מופקרת: לא רק בחיי האדם אלא בעיקר בסיכון של נכסים אסטרטגיים ובעצם של גורל המערכה כולה שהיו כרוכים בבחירה בה. סיכון, שרק בנס גבורתם הבלתי נתפשת של חיילי צה"ל לא התממש בגזרה ההיא. ואם נחרוג מההקשר של 1973 נראה, שבעצם, גם במלחמת לבנון השנייה חטאנו, כאומה, באותו חוסר יכולת לחבר בין ה-"מה" לבין ה-"איך" המתבקש - עם תוצאות עגומות ביותר.

לדעתי, אין לקרוא את הספר כ"יומן מבצעים" גרידא ולנתח את המציאות המשתקפת דרכו ברמה האופרטיבית-טכנית. יש לקוראו כיצירה ספרותית, לשמוע את הזעקה העולה ממנו ולנסות ולהבינה, לפרשה ולתרגמה למילים ולשאלות קונקרטיות. ואז להמשיך ולנסות ולמצוא תשובות לשאלות אלו.

כאשר קוראים כך את הספר מבינים שההסבר לשאלה מס' 2 אינו מוגבל ל"חוסר משילות" (ע"ע פרופ' יחזקאל דרור), לאובדן עשתונות מקומי (ברמת שר-הביטחון / פיקוד הצפון / מפקדת חטיבה), או סתם לרשומון (ריבוי פרספקטיבות) או חוסר משמעת. משהו עמוק יותר, פתולוגי, מסתתר שם, שגובה מאיתנו מחירים גבוהים והולכים וכרוך בקשר הבעייתי בין עם ישראל, המציאות שמסביבו ונכונותו להכיר בה בעיניים פקוחות.

אבקש להמשיל את "המשהו" הזה לסירובה של צפרדע (תבונית) המתבשלת במי הסיר להכיר ב-3 דברים: בטמפרטורת המים, במגמת העלייה שלה ובמשמעות הקטלנית של ההישארות בסיר.

לפי הגיון זה, מאז הניצחון ב-1967 מניחים המנהיגים הקברניטים שלנו שהעם אינו יכול להתמודד עם חיים בצל הידיעה הוודאית של איום קיומי. איום קונקרטי ומתמשך הגלום במציאות של "אלפי טנקי אויב" בהיכון למלחמה. מה עושים המנהיגים עם הנחה זו? עוברים ל"נוהל הכחשה": את קיומם של הטנקים לא ניתן להעלים - לכן מכחישים את ה"מלחמתיות" הגלומה במצב, את הכוונה. בדיוק אותו רציונאל מנהיגותי עקום מופעל, בשנות האלפיים על ידי הנהגות אחרות לחלוטין, מול מציאות של "עשרות אלפי טילים ארוכי טווח" בהיכון להפעלה. מה עושים המנהיגים מול מציאות כזו? כנ"ל. ועל "קונספציה" זו, הכרוכה בהכחשה גורפת של המציאות, מגינים המנהיגים והממסד סביבם בנחישות טוטאלית שלא לוקחת שבויים. לא "תיאוריית קונספירציה" המניחה החלטות ממודרות של קושרי קשר בחדרי חדרים מוצעת כאן לקורא. יש כאן ניסיון להצביע על הלך רוח אפידמי שמשתלט על פרטים דומיננטיים בתוך שכבת הנהגה המתפקדת בהקשר של תרבות והיסטוריה ספציפיות. ביום הכיפורים של 1973 איישו אינדיווידואליים כאלה מספר עמדות מפתח: ראש הממשלה, שר הביטחון, אלוף פיקוד הצפון ועוד. מנהיגים אחרים באותה עת לא "נפלו קורבן" למגפה זו: למשל דדו, בר-לב והאלופים דן לנר ומוסה פלד.

הדרישה "להסתכל למציאות בעיניים" אינה מחייבת מסקנות תבוסתניות ואינה צבועה פוליטית. נהפוך הוא: קיימת קשת רחבה של אסטרטגיות אפשריות (מימין ומשמאל) בהן ניתן לנקוט בהינתן הכרה בתמונת מצב כזו. אבל תנאי הישרדותי הכרחי הוא שצריך להתבונן בתמונת המצב בכל חומרתה כדי לפתח את האסטרטגיות המתאימות ואז לממשן כהלכה. לכך קורא ג'ים קולינס - "איך לעמוד מול העובדות המרות (אך לא לאבד תקווה)".[1]

יצחק רבין ידע, כנראה, להסתכל לעובדות בעיניים ולגזור מהן אסטרטגיות הולמות (adequate) ורלוונטיות - גם אם שנויות במחלוקת. גם משה דיין, שתפקודו במצב פאניקה מוצג בספר באופן קצר וקולע (עמ' 350), כנראה השכיל ללמוד מטעויותיו ולהפיק לקחים הולמים בשארית חייו הפוליטיים. דוד אלעזר, שכרמטכ"ל של ערב מלחמה נלחם במערכת שמעליו כדי "שתעמוד מול העובדות המרות", תגביר את רמת הכוננות ותורה על מכה מקדימה - הוקרב במהלך קלאסי של "להרוג את השליח" (גם אם בדיעבד).

וכך אני מנתח את ההכחשה שהכחיש הממסד הצבאי-ביטחוני את שעשתה חטיבה 188 (ואחריו החרתה החזיקה התודעה הציבורית כולה): החטיבה עשתה את הלא יאומן והייתה הסיבה העיקרית לכך שהמעבר של האיום של "מאות הטנקים הסוריים" מהכוח אל הפועל לא צלח בידי האויב. הכרה בממדים של האסון שנמנע הייתה מביאה בהכרח להכרה בשתי עובדות בלתי נסבלות מבחינת הממסד הזה: 1) מדינת ישראל אכן כן מצויה תחת איום קיומי קונקרטי ומתמשך, 2) ההנהגה נהגה בהפקרות פושעת בדרך ההתמודדות שלה עם איום זה ערב מלחמת יום הכיפורים. עובדות אלו שומטות את הקרקע מתחת למדיניות "בת היענה" וללגיטימיות של ההנהגה כאחד ולכן יש לקוברן (כאמור - בטוטאליות שלא לוקחת שבויים).

כמעט מאליו יובן שה"ניפוח" של תרומתה של חטיבה 7 לבלימת הסורים בגולן נותן מענה מושלם בדיוק לשתי נקודות אלו: 1) האיום אינו קיומי וכוח חטיבתי מצומצם יכול לו, 2) כוח זה (חטיבה 7) הועלה מבעוד זמן לרמה, נערך והופעל כהלכה. ואכן הוא נתן מענה הולם - ותוך כדי גילוי גבורה למופת הוא אִפשר את הבאת כוחות המילואים לידי ביטוי! ...פשוט מושלם. המיתוס עוד משביח כאשר קולטים שאת כוחות אוגדה 36 מוביל בעת ההתקפה לכיבוש המובלעת מח"ט 7 - יאנוש בן-גל - מהבולטים במפקדי השדה של צה"ל שהתמחה בצורת קרב אחת - ההתקפה. מח"ט שלפי הספר אינו מאפשר באופן קונסיסטנטי לגדוד 82 שלו (ואחר כך לגדוד 71) לעבור תחת פיקוד החטיבה שכה זקוקה לו - חטיבה 188 (בניגוד לפקודות חמ"ל הפיקוד); מח"ט ש"שואב חזרה אליו", מהגנה מול מאמץ אויב משמעותי, כוח "אורגני" שלו, שנמצא מחוץ לגזרתו, שלא בסמכות ושלא ברשות וללא יידוע הרמה הממונה (פלוגות גבע וצ'סנר מול חטיבה 91 הסורית עמ' 384 בספר); מח"ט ש"מזמין" מח"ט אחר - את אוֹרי אור - לצאת להתקפת נגד, הרבה לפני שבשלו התנאים לכך (עמ' 356). התנהלות שכולה מוכוונת "התקפה" - גם כאשר המהלך המוכתב ע"י הפיקוד כמו גם מצב הכוחות הזמינים כולו אומר "הגנה".

במילים אחרות, הסיפור של חטיבה 7, כפי שסופר למן 1973 ועד לפרסום הספר, משרת את הכחשת המציאות בכך שהוא "מוכיח" שהאויב לא באמת מהווה איום קיומי (בשום קונסטלציה), שצה"ל יכול לו בכל עת ובכל מצב, ושלא משנה מה נתוני הפתיחה, תמיד ניתן יהיה באמצעות התקפה בריאה להביסו (את האויב באשר הוא). האתוס שנבנה כאן מכונן תרבות של "זבנג וגמרנו" שמצִדה מטפחת "גיבורים" שלא נותנים לשום עובדה לבלבל אותם ושדרכם היא דרך הזלזול באויב וה"התקפה" כמענה בלעדי לכל אתגר מבצעי ובלי שום קשר לרמת הכשירות של צה"ל לממש התקפה כזו בהצלחה.

הנהגת 1973 ויורשיה עד עצם היום הזה - בחרו להתעלם מהטמפרטורות העולות ולהמשיך ולהתבשל בסיר (לקראת קץ ידוע מראש). עד היום העניקו להנהגה לדורותיה לוחמים מוכחשים כלוחמי חטיבה 188, כמו גם גיבורים "מורמים מעם" כאלה מחטיבה 7, בדמם, את "ערימת החול" שבה יכלה להמשיך ולטמון את ראשה. בהקשר של המלחמה בגולן ממחיש זאת הספר באופן מדהים כאשר הוא מראה כיצד גורל מערכה נחתך (לטובה) פעם אחר פעם אך ורק על סמך התערבותם, הניסית כמעט, של אינדיווידואלים. אנשים כמו צביקה גרינגולד (ציר הנפט בואכה נפח) ויוסי בן-חנן ("עמק הבכא"). והקורא לא יכול שלא לשאול את עצמו - מה היה קורה אם הם היו מאחרים להגיע ב-30 דקות? או קורסים מנטלית או פיזית (נהרגים חס וחלילה!!!) לפני שמיצו את "תפקידם ההיסטורי"?

בחישובים של "כלכלת המלחמה" הלוקחים בחשבון את מה שמכונה "נמיגות הכוח" - האם קיים פרמטר או מקדם המכַּמֵּת תופעות כמו תפקודם "הבלתי-נמיג" של הסמג"ד שמוליק אסקרוב או של המ"מ נתי לוי (שהחליף 6 טנקים ב-24 שעות, עמ' 382)? במאזן הכוחות שנלחמו על הגולן - איך היה צריך לשקלל את "כוח צביקה": כמחלקה? כפלוגה? כצג"ם? ואת חטיבה 188 כולה: כצמד גדודים מינוס? חטיבה בסד"כ מלא? אוגדה? כמה זמן תוכל תרבות ביטחונית וחברה אזרחית המבוססת על כחש להעמיד (מספיק) גיבורים כאלה שיגשרו בגופם על הפער הגדל והולך בינן לבין המציאות?

על מנת שלא תחשדו בי באובדן פרופורציות או 'התחרפנות' כללית - להלן ציטוט מדברים שכתב על חטיבה 188 ביום הכיפורים, תא"ל (במיל') עמי מורג בביטאון "שריון" בגיליון 29 מספטמבר 2008[2] (לשעבר קצין השריון הראשי). במלחמת יום הכיפורים שימש עמי מורג כמג"ד 599 בסיני, ובעקבות פעילותו במלחמה הוענק לו עיטור המופת). זו התייחסות של בר סמכא שמצליח במעט מילים לגעת בנקודות ובפרספקטיבות אליהן בדיוק אני מכוון:

"סיפור הלחימה של צוותי הטנקים של חטיבה 188 ב-25 השעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים הוא דוגמה למקצועיות, נחישות ודבקות במשימה, שחסרו כל כך במלחמת לבנון השנייה. זהו סיפור שנכחד מהידע הציבורי וגיבוריו האלמוניים נושאים עימם צלקות מלחמה עמוקות הדלוקות כרונית עקב דחיקתם לקרן זווית בהיסטוריה. לחימתם לא הפכה להיות בסיס למערכי שיעור בבתי הספר הצבאיים, וגבורתם העלומה לא הפכה להיות לקח והישג נדרש ללוחמי צה"ל באשר הם.

כמפקד בכיר בשריון לא יכולתי לשאת את משא עלבונם מבלי לעשות דבר. עדיין לא מאוחר להכיר בגבורתם ולשאתה על נס. אנחנו מחויבים לעשות כל שבידינו בכדי להחזירם לפנתיאון הגבורה הישראלי.

... מסיבות שאין לי כל כוונה לתארן ולהסבירן למרות בהירותן הצורבת, מלחמתה של חטיבה 188 בעשרים וחמש השעות הראשונות והקריטיות הועלמה מחזית ההיסטוריה של הגבורה במלחמות ישראל. התהילה נשארה מנת חלקם של השורדים. את גבורתם של המתים והנוכחים-נפקדים מסתירה הבושה להודות. לעולם לא מאוחר לתקן עוולה. אני קורא למפקדי השריון לקום ולהצהיר קֳבָל עם ועדה על גבורתם הבלתי ניתנת לערעור של לוחמי חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים."



מפת קרב עמק הבכא (מתוך הספר)


סיכום

כל העמקה או דיון משמעותי בספר ובאמירתו יתנקזו, בהכרח, לשורה תחתונה כפולה:

§ ההפרה של החובה המוסרית שחבה החברה הישראלית ללוחמי 1973 בכלל ולאלו של חטיבה 188 בפרט (ראה שאלתי הראשונה).

§ המשמעויות הקיומיות של הנתק האובדני בין ה"מה" וה"איך" או קידוש ההכחשה מחד גיסא; ו"הזבנג וגמרנו" מאידך גיסא שמאפיין אותנו ואת תרבותנו (ראה שאלתי השנייה). הניסיון לעיל לתת מענה לשאלות אלו מהווה, מבחינתי, רק את ראשית הדרך ומחייב זיקוק והבנה החורגים ממסגרת הטקסט הזה. אשמח להשתתף בכל דיון שיתפתח בהמשכם של דברים אלה.

אני חש חובה אישית למסור לאבירם ברקאי ולכל אלה שעשו במלאכת כתיבת הספר מסר של יישר כוח, וגם, כדברי רבי טרפון: "לא עליך המלאכה לגמור...". עלינו הקוראים חל ההמשך של המשפט - "ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה": איננו בני חורין ליבטל ממלאכת הקריאה, הניסיון להבין מה היה שם והסקת המסקנות.

ולאלו שהיו שם ב-1973 - הנשמות שנקטפו כמו גם אלו ש"רק" נטחנו במטחנת המערכה הכבדה והתעקמו לנצח - כבוד!


תגובת תא"ל (במיל') עמי מורג לדבריו של בן עפרים, 21 בדצמבר 2009


לכבוד

מר בן עפרים,


שלום,

תגובתך לסיפור הגבורה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים 1973 ראויה לשבח. נקודת המבט שלך על המרחב שסביב ומעבר לאירוע ההיסטורי, הנקודתי והכאוב מעלה מספר תובנות מאלפות וחכמות. עם זאת, צרמו לי הקביעות הנחרצות והסטייה מרמת המידתיות הזהירה. אני משער שהמקום ממנו נבעו הצרימות הינו הכאב החודר של התוצאות. תוצאות הקרבות הקשים בהם נכרתה שכבת גיל חשובה ביותר לעתידה של המדינה ותוצאות הדחיקה של הגיבורים לקרן זווית שכוחת אל. בתגובתך התייחסת לאירוע נקודתי (כואב ביותר) כמכללה המסבירה תופעות של תרבות ומנהיגות. תהליך קבלת ההחלטות במישור הלאומי הינו מהמורכבים ביותר הקיימים עלי אדמות. כמות המשתנים המשתתפים בתהליך איננה סופית ובאה מכל נדבכי חיינו. אם ניקח רובד חיים יחיד אקראי ונבחן אותו בחתך עומק של כל המשתנים המרכיבים את המציאות הישראלית ניווכח עד כמה מסובכת כל החלטה שלכאורה נראית פשוטה. התהליך הופך להיות קשה ביותר כאשר חלק ממשאבי ההחלטה נמצאים בחסר וחלקם תלויי הסכמות או אי-הסכמות בינלאומיות. לא בכדי נאמר "...שמה שרואים מפה לא רואים משם." אינני בא להצדיק כשלי מנהיגות והחלטות גרועות. כולנו לוקים בכך במהלך חיינו. אם תנסה להציב עצמך במקומם של מקבלי ההחלטות ערב המלחמה, תוך שאתה מנטרל את הידע של אחרי מעשה, תמצא שההחלטה לא הייתה פשוטה. ההחלטה לא לבצע מכה מקדימה ואפילו לא לערער את מאזן הכוחות על ידי גיוס כללי לא חרגה מגדר הסבירות. אהין ואומר שההחלטה עומדת גם במבחן התוצאה עצמה שהרי האויב נהדף ובחלק מהמקרים הגענו להסכמים בראשיתיים של שלום. היקף השחיקה הנורא לא נבע מעצם ההחלטה אלא מהצטברות של שגיאות במעלה המדרג הצבאי.

במבחן התוצאה, הלקח העיקרי ברמה הלאומית מכלל מלחמות ישראל מעיד על הגזמת יתר ביכולות הצבאיות של צה"ל מול המעטת יתר ביכולות האויב. התוצאה של הערכה לקויה זו באה לידי ביטוי ביחסי שחיקה רעים המשפיעים בכל מנעד החברה וקו הזמן. לוחמי 1973 הביאו לידי ביטוי את כל מה שהמדינה השקיעה בהם בתחום ההכשרה וההכנה למלחמה. הם עשו מה שנצפה מהם גם אם בתנאים שונים מאוד ממה שנאמר להם. מגיעים להם רק שבחים על תרומתם להצלת המדינה, כפי שגם למערכת מגיעה מידה קטנה של הערכה בגין השקעתה.

בתגובתך אתה גוזר את פגמי החברה הישראלית בנקודה מסוימת במרחב, הקשורה לאירועים וההחלטות שמתוארים בספר. זו כמובן גישה עניינית וקבילה, אך לטעמי הינה נוגעת לתסמינים ולא לגורמים. הספר מתאר מצבים ותהליכים ברמות הלאומיות וברמות הביניים, הנוגעים בעיקר לייעודו. החוליים של מדינת ישראל באים לביטוי קשה בספר אך אינם מעידים על המחלה עצמה. אנו נרתעים בדרך כלל מעיסוק בבעיות השורש של המדינה מאחר ואיננו מוכנים להודות ששגינו אי שם בתחילת הדרך ובהמשכה. הצהרת העצמאות שלנו מלאה באנושיות ותקווה ומתאימה לישות לאומית מבוססת ומקובלת. לא כך קמו ישויות לאומיות בהיסטוריה העולמית. המאפיין העיקרי של מדינות בהקמה היה שלטון יחיד בתצורות שונות שקבע יעדים לאומיים שבאו לידי ביטוי בהגדרת טריטוריה וגבולות, שפה, תרבות, דגל, המנון, אחידות, לכידות אתנית ועוד. כל עוד היה ספק, השלטון פעל בכוח הזרוע. הדמוקרטיות החלו להתבסס כאשר המחלוקות הטריטוריאליות שככו והחלו להיווצר יחסי גומלין בתחומים חברתיים-כלכליים. אצלנו היישום של המטרות המפורטות במגילת העצמאות לא צלח. אין לנו עדיין גבולות מוסכמים, אין הסכמה בינלאומית לקיומנו ואנו יושבים באזור גיאוגרפי השנוי במחלוקת. במצב זה אנו מתהדרים בדמוקרטיה נאיבית והגונה המוגנת על ידי צבא חזק ששואב את מרבית משאביה. אנו מרחיבים את גבולות השטח המוסכם חלקית ומשקיעים בו משאבי עתק לפני שהחלטנו אם אנו אכן מוכנים לסכן הכול כדי להחזיקו. בו בזמן אנו מפסידים חלקי ארץ שיש עליהם הסכמה בינלאומית. המנהיגות שלנו עדיין לא הביאה להכרעה את השאלה מה אנו רוצים להיות כשנהייה גדולים. המחלה שלנו טמונה באי הבנתנו את התהליכים הגורמים למדינות להפוך לקבועות. לא חקרנו את הסיבות להיעלמותן של אימפריות ענק שהיו בעיתן סובבות עולם. אנו מפקירים את עתידנו למען ארעיות ההווה.

כדי לקצר היריעה לא ארחיב בנושא אלא אחזור ואדגיש בפניך שלדעתי האירועים המתוארים בספר הינם תסמינים של חברת פליטים שלא השכילה להסתפק במה שיש ולחזק את עצמה כמדינת לאום מקובלת לפני הרחבת שטחה.

משחר ההיסטוריה של המין האנושי הפרט נאלץ להילחם על חייו ומעמדו. כך לדעתי יש להסתכל על מעשיו של מיודענו "יאנוש" במלחמה. כמפקד חטיבה הוטלה עליו משימה קשה ביותר והיה עליו להצליח בהשגתה. אך טבעי הוא שמפקד יעשה הכול בכדי להשיג את מטרתו תוך שמירה על חיי פקודיו. תפקידו של הפיקוד לוודא את ביצוע הפקודות שהוא עצמו נתן. יאנוש ניצל את חולשת הפיקוד וחוסר ניסיונו של בן שֹהם בכדי להבטיח את השגת משימתו. כמה פעמים בעברנו ניסינו למנוע העברת קצין טוב מיחידתנו למרות פקודות שקיבלנו? אינני נמנה עם מעריציו של יאנוש אך אני מכיר בגדולתו כאחד ממפקדי השדה הטובים ביותר שקמו לצה"ל. גם במקרה הפלוגות של גבע וצ'סנר אינני מוצא פגימה במעשהו של יאנוש. החלופה הייתה שהפלוגות אלה לא היו תורמות גם את המעט שתרמו, כי איש לא הורה להם מה לבצע בגזרה הדרומית. הצטברות כשלי הפיקוד וחולשתו (הניתנת להסבר) של בן שֹהם סייעו בידי יאנוש להצדיק את מעשיו.

מקומם הנפקד של גיבורי 188 במהלך 35 שנים הינו תוצר של צירופי מקרים אפשריים במהומת המלחמה. חלקם של הגיבורים עצמם במצב איננו קטן. הם נעלמו כל אחד לפינתו והשאירו את הבמה לאחרים. שרידי המטה החטיבתי דאגו לעצמם והצטרפו לצד הצוהל. קציני המטה הינם נושאי האשמה העיקריים בשכחת הגיבורים אך גם הלוחמים עצמם אחרו להתאושש ובחרו בעמדת הנעלבים והזנוחים. עובדה היא שכאשר התעוררו אחרי שלושים שנה הפיקו מסמך מעורר כבוד (שגם הוא לא היה רואה אור ללא רפי נגלר ואופיו של אבירם המחבר). אינני בא להטיל בהם סרה אך אני מצפה מהם למידה קטנה של הודאה בחלקם. כמי שהיה מעורב בחלק קטן מאד מתהליך הפקת הספר, נוכחתי שגם היום הם מתקוטטים ביניהם על זוטות ומאבדים את העיקר. לזכותם ניתן להגיד שיש להם הצדקה כלשהי אך לא במידה שמצדיקה היעלמות לשלושה עשורים.

לסיום ברצוני להדגיש שתגובתך ראויה ומכובדת אך נושאת עימה פגמים של הכללות וראייה חלקית של תהליכי קבלת החלטות ברמה הלאומית. אנו ממהרים להטיל אשמות בריבון ערטילאי שצריך לוודא שכלל הנושאים ינוהלו כדבעי. המדינה היא כולנו ורק אנחנו אמונים שתתנהל כפי שאנו שואפים. אנו קובעים זאת בבחירתנו את המנהיגים ומקווים שהם יפעלו כפי שאנו רוצים. אנו מתבדים תכופות וממשיכים בדרכנו - מתלוננים, בוכים ומתים במלחמות ללא מטרות לאומיות נאותות.


בהערכה

עמי מורג



[1] גלגל התנופה - מטוב למצוין: פרק 4

[2] http://www.yadlashiryon.com/vf/ib_items/164/shiryon29.pdf



14 בינואר 2010: מלחמת יום כיפור - סיפורם של הנבגדים על הרכס

משה גבעתי מבקש לעשות צדק לסיפורם הלא כל כך ידוע של לוחמי תל א-סקי. אבירם ברקאי בא לתבוע את עלבונה של חטיבה 188, ואיזה עלבון צורב הוא זה.


אורי דרומי* (מאתר הארץ, 13 בינואר 2010)


בודדים על התל: קרב תל א-סקי במלחמת יום הכיפורים

משה גבעתי. הוצאת רעות, 264


על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור

אבירם ברקאי. הוצאת ספריית מעריב, 200 עמ', 98 שקלים



משה גבעתי, מפקד וחוקר היסטוריה צבאית, שכבר הוציא מתחת ידיו כמה ספרים ("שלוש לידות בספטמבר", "בדרך המדבר והאש", "בידיהם חושלה הפלדה" ועוד) מגולל פרשיית קרב שספק אם זכתה עד כה לפרסום הראוי.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן ב-6 באוקטובר 1973 היה תל א-סקי שליד רמת מגשימים אחד היעדים הראשונים של המתקפה הסורית. במשך יומיים עמדו מגיניו והלוחמים שחשו לעזרתם, חיילי גדוד 50 (הנח"ל המוצנח) וחטיבות 7 ו-188, במבחן שאין קשה ממנו. חברים מימין ומשמאל נהרגו ונפצעו, טנקים שניסו לחלץ את הנצורים עלו באש, והגרוע מכל - בכל רגע עלולים היו הסורים, שהשתלטו על התל, לשבות או להרוג אותם. גבעתי, שריאיין את רוב הלוחמים, מספר את סיפורם במיומנות ובאהבה. לעתים הדברים קשים לקריאה: אחד הלוחמים שנפצע זעק לעזרה והייתה סכנה שהסורים ישמעו אותו ויגלו את הלוחמים המסתתרים. הוחלט להשתיקו, ורק ברגע האחרון הוא נרגע.



מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. הכעס מושל בכל
(תצלום ארכיון: לע"מ)


בספר "הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים" (ערך דני אשר, 2008, מערכות), זוכה פרשיית תל א-סקי בקושי לאזכור של שורות ספורות. אלוף (בדימוס) אורי שמחוני, אז קצין אג"ם של הפיקוד, הודה אחרי קריאת "בודדים על התל" כי נדהם ללמוד ממנו על ממדי הדרמה שהתחוללה שם ועל הגבורה שהפגינו החיילים הצעירים. "כל הלוחמים", כותב משה גבעתי, "הן אלה שיצאו מהמלחמה ללא פגיעה פיסית, והן אלה שנפצעו או נשבו, נותרה נפשם מצולקת". והוא מסכם: "בלחימתם מול כוחות החי"ר והשריון הסוריים במשך יומיים תמימים, הראו לוחמי הצנחנים והשריון דבקות במשימה, אחוות לוחמים, יוזמה בקרב, מנהיגות, תושייה ואומץ לב. הצנחנים והשריונאים בקרב תל א-סקי עמדו במשימתם וניצחו במלחמה, גם אם בשלביה הסופיים התבטא הניצחון על הסורים בניצחון הרוח".

אם גבעתי עושה צדק לסיפורם הלא כל כך ידוע של לוחמי תל א-סקי, הרי שאבירם ברקאי בא לתבוע את עלבונה של חטיבה 188, ואיזה עלבון צורב הוא זה. לקוראים שאינם מצויים בהיסטוריה הסבוכה של המלחמה ברמת הגולן, ובמשקעים העכורים שהצטברו מאז, מזומנת כבר בפתיחה מהלומה: "ספר זה מוקדש לאותם לוחמים נבגדים שדהרו אל הרמפות במלוא אמונתם ונחישותם, וגילו שם, קצת לפני שתיים בצהריים, עולם ערכים איתן שהתפוצץ להם בפנים". כך, בחריפות שאין כמותה, אנו מתוודעים למטענים הקשים שסוחבים אתם ותיקי החטיבה מזה 36 שנים.

ברקאי, מפקד מחלקת טנקים במלחמה, תיחקר 230 לוחמים ומפקדים, הסתמך על מחקרו המעמיק של צביקה עופר על חטיבה 188 (שעדיין ממתין לפרסומו מטעם מחלקת היסטוריה של צה"ל), עבר על חומר רב והוציא מתחת ידו ספר מרשים. כתיבתו קולחת, סוחפת. כשהתפנה הכוח מתל א-סקי (שסיפורו מופיע גם כאן), הוא נתקל בחייל סורי שהתעוור, מגשש דרכו בחזרה אל חבריו. "שיירת טנקיסטים מותשת, מבכה את הרוגיה ואובדן תמימותה, מגייסת את שארית צלם האנוש שבה, חולפת על פניו וכולם נוצרים את אשם".

אבל מהשורה הראשונה ועד לאחרונה מושל הכעס, והוא אינו מכוון רק לקברניטי המדינה שהכזיבו. זהו כעסם של לוחמים שמפקדיהם (המח"ט יצחק בן שהם וסגנו דוד ישראלי) נהרגו, חטיבתם נשחקה בקרבות הקשים, ולגרסתם, חלקם במלחמה גומד ואת רוב התהילה נטלו אחרים.

"האיש הרע" בספר הוא יאנוש בן גל, מח"ט 7, שמדפי הספר עולות כלפיו טרוניות עזות על שלא העביר לחטיבה השכנה כוחות משלו, כשהצטווה לעשות כן. למשל, לפי הספר, כשחילק אלוף הפיקוד יצחק חופי (חקה) את הגזרה בין שתי החטיבות - 188 בדרום הרמה ו-7 בצפונה - הוא הורה לבן גל להעביר גדוד אחד לגזרת חושנייה, לטובת 188. כך זה נראה בספר: "יאנוש מאשר את קבלת הפקודה ובמקום להוריד גדוד דרומה, מסתפק בהנחייה לפלוגתו של מאיר זמיר (טייגר) שצמודה אליו, לנוע לגזרת 110. לא גדוד, לא בדיוק גזרה דרומית. ושוב זה יאנוש שעושה מה שבראש שלו. הוא במדים? הוא קיבל פקודה? נו באמת".

חץ מושחז משוגר גם לעברו של אביגדור קהלני, גיבור קרב עמק הבכא. יאיר נפשי, מג"ד 74 בחטיבה 188, מתאר בספר איך דהר בראש שבעה טנקים לסייע לקהלני שנקלע למצוקה. כשהגיע למקום, השתומם לראות את הטנקים של קהלני עומדים נטועים במקומם, ומסרבים לפקודותיו - בקשר ובדגלים - לנוע קדימה. "לנפשי אין זמן להרהורים בטלים. אלה לא זזים, אבל יש כאן מלחמה בשער וצריך לבלום את הסורים. עם קהלני או בלעדיו". אם כן, יאמרו אולי הקוראים, מעתה יש להביט אחרת בגיבורי אותה מלחמה.

אלא שקהלני עצמו, בספרו "עז 77", סיפר את הסיפור הזה בלשונו הוא, בגילוי לב. כך הצטיירה דמותו כמורכבת יותר, אמינה יותר, על הצלחותיה וכישלונותיה. אחר כך, במשך שנים רבות, הוליך סיורים לאזורי הקרבות וחזר על הסיפור.

לעומת זאת, לאנשי חטיבה 188 המלחמה היתה טראומטית מדי, ונוצר מעין טאבו. "כשלושים שנה חלפו כדי שנהיה מסוגלים לדבר איש עם רעהו", כותב ברקאי בכאב, "וכדי שנהיה בשלים מספיק לקום ולעשות מעשה", כלומר להעלות את גרסת החטיבה על הכתב. זהו איחור גדול, רב משמעות.

הפרשן הצבאי הבריטי, לידל הארט, מתאר בספרו "מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה" (מערכות, 1985) איך ב-1918 פרצו הגרמנים את הקווים בצרפת, וגנרל צרפתי הגיע לחזית כדי להכין את התקפת הנגד. כשסיים את התדריך שלו, הרהיב עוז אחד מפקודיו, ובמבוכה ציין כי השטח שממנו הורה הגנרל לפתוח בהתקפת הנגד כבר נמצא בידי האויב. הגנרל פטר אותו בחיוך סלחני: "C'est pour l'histoire" - "זה למען ההיסטוריה". אכן, ידע הגנרל מה שאמר, כי במסגרת תפקידו הוא חלש על הארכיונים שעליהם הסתמכה אחר כך ההיסטוריה הרשמית.
פער גדול שכזה בין המציאות להיסטוריה הכתובה שלה דינו להיחשף ולהיות מוצג ללעג ולקלס. אך כשהדברים עמומים יותר ומתרוצצות גרסאות שונות על מה שאירע, כל המקדים לפרוש את משנתו זוכה. לא פעם, עושה את המלאכה אמירה נוקבת, המושמעת בעת התרחשות הדברים, הנקלטת ומעצבת את הזיכרון הקיבוצי - גם אם מתחולל אחר כך ויכוח על העובדות. דומה כי מי שהזדרז לצרוב את הדיסק הקשיח של הציבור, שבו מאוחסנות "האמיתות ההיסטוריות", יצא כשידו של הנרטיב שלו על העליונה, שכן קשה לגולל לאחור סיפור שכבר התקבע.

דוגמה בולטת ממלחמת הקוממיות היא פרשת ניצנים. כשנפלה הנקודה לידי המצרים, כתב אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבת "גבעתי", שלחמה באזור, דף קרבי, שעליו חתם המח"ט שמעון אבידן, ובו המלים המרשיעות: "בית אין מגינים על תנאי, הגנה משמע בכל כוחות הגוף ונפש, ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני... להיכנע כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות".

העובדה כי מיד אחרי המלחמה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שניקתה את מגיני ניצנים (והרי מלכתחילה היא לא הנקודה היחידה שנפלה בתש"ח) לא שינתה הרבה. יצחק פונדק, מפקד גדוד 53 ב"גבעתי", שלוחמיו השתתפו בקרב ניצנים, נסע אחרי שנים רבות לבקש סליחה מוותיקי המקום. לאביחי בקר סיפר ב"הארץ" ששמע מפי הנהג שהסיעו כי "בגלל הדף הקרבי של אבא קובנר אנשי הקיבוץ נחשבו בארץ לבוגדים. ילד שסיפר שהוא מניצנים, הסתכלו עליו בבוז". נדרשו שנים רבות ונדרשו ספרים כמו "ניצנים - קיבוץ שנבנה פעמיים" של צביקה דרור, ו"המטרה תל אביב" של רם אורן, וגם "עד הלום", סיפורו של גדוד 53 בתש"ח, שנימתו כלפי ניצנים פייסנית, כדי להקהות את רישומו של הדף הקרבי מתש"ח.

לעתים נוסף לכך היבט אישי כואב. בעת הכנתו של ספר גדוד 53 התברר למג"ד פונדק, לתדהמתו, כי בתש"ח הדיח בעקבות אחד הקרבות את המפקד הלא נכון, שבכלל לא היה אשם בכישלון. באותה כתבה של בקר תיאר פונדק איך איתר את האיש שגלה לניו יורק, שם חי תחת שם אחר, ואיך האיש הפגוע עוד עשרות שנים אחרי האירוע סרב לסלוח לו.

כך, כל מלחמה הולידה את גיבורי התהילה שלה ואת אלה שחשו שקופחו ועמלו לתקן את המעוות בעיניהם. מלחמת יום הכיפורים חרתה בזיכרון את קרב החווה הסינית כאפוס הגבורה של יצחק מרדכי ולוחמי גדוד הצנחנים 890. על כך התמרמרו במשך יותר משלושה עשורים לוחמי חטיבה 14 המשוריינת של אמנון רשף, שטענו בלהט כי הקרב שניהלו שם בלילה שקדם לכך לא זכה לכבוד הראוי, ובאו בטענות למח"ט רשף, שמיעט בהמלצות על צל"שים, עד שבכנס באוניברסיטת חיפה הוא הצטדק: "אני לא עסקתי ביחסי ציבור. אנחנו נלחמנו".
קרב החווה הסינית נועד לפלס את הדרך לצליחת התעלה, וזו, כידוע, מזוהה עם אריאל שרון ואוגדתו. שרון, כמו בן גוריון בתש"ח, ידע כי היסטוריה יש גם לכתוב, לא רק לעשות, ובאמצעות הספר "ראש גשר" (א"ל, 1975) שהזדרז לפרסם חברו אורי דן, הוא התייצב ראשון כאדריכל הצליחה, שכונתה בספר, ובצדק, "המהלך הצבאי הנועז והמורכב ביותר שביצע צה"ל בכל תולדותיו". מיד התלקחה "מלחמת גנרלים" שנסבה, כמו בעבר, על השאלה למי מגיע הקרדיט. מפקד האוגדה המשוריינת השנייה, אברהם אדן (ברן), הגיב בספרו "על שתי גדות הסואץ" (עידנים, 1979): "אוגדתי, אשר בחלקה נפל להילחם באופן פעיל עם כל שלוש עוצבותיה במשך 18 ימי לחימה רצופים... נתמעט חלקה וטושטש רישומה בסיפורים ובכתובים שנפוצו מגמר המלחמה". וכבר היו דברים מעולם.

ובחזרה לרמת הגולן ב-1973. הכותבים והשותפים לשני הספרים שלפנינו יכולים לחוש בצדק סיפוק מאוחר. אולי יגלו כי את ספינת "האמת ההיסטורית" קשה להסיט ממהלכה, אבל אי אפשר היה שלא לנסות. ייתכן שהתמורה האמיתית שיקבלו מקומה דווקא במישור האישי: כשישאל הנכד, השוקד על עבודת שורשים, "מה עשית במלחמה, סבא?", יוכל הלוחם הוותיק לשלוף מהמדף את הספר, לדפדף בו באהבה ולדעת שהכל לא היה לשווא.



* אל"ם (במיל') אורי דרומי היה מפקד הוצאת "מערכות"

20 בינואר 2010: מנת חלקו של חוד החנית

סא"ל (במיל') אברהם זוהר, היסטוריון וחוקר מלחמת יום הכיפורים מגיב על רשימתו של אורי דרומי על הספר "על בלימה".

מעיתון הארץ (20 בינואר 2010)

בתגובה לרשימתו של אור' ררומי "נבגדים על הרכס" ("הארץ, ספרים", 13 בינואר).

הייתי מצפה שדרומי , עורך "מערכות" לשעבר, יידע לנתח נכון יותר את אלה שראו עצמם "נבגדים". הוא טעה כשזיהה את יאנוש בן גל, מח"ט 7, כמושא ל"נבגדות" של הלוחמים על הרכס. את כעסם של הלוחמים מפנה מי שנבחר להיות דובר השריונאים, אברהם ברקאי, לעבר הפיקוד על המלחמה בגולן. מי שעמד בראש המערכה היה אלוף 'צחק חופי.

"ספרות הזעקה" (Battle Cry) היא חלק בלתי נפרד מתיאור מלחמות. היא מאפשרת ללוחמי הקו הראשון לבטא עצמם, אך אין היא בבחינת היסטוריה. היא נראטיב צבוע בדם ובסבל, מנת חלקו של חוד החנית במלחמה. החל בכך אורי אבנרי בספרו "הצד השני של במטבע", שראה אור לאחר מלחמת 1948.

בין הלוחמים של יום הכיפורים שביטאו היטב את תחושת הלוחמים היה הטנקיסט חיים סבתו, מחטיבה 679 של אוֹרי אור, בספרו המצוין "תיאום כוונות" (יריעות אחרונות). ספר מעולה נוסף הוא "כוח צביקה" (מודן) של צביקה גרינגולד, מפקד כוח צביקה בחטיבה 188. שני לוחמים אלה לא חשבו שכדי למכור את ספריהם עליהם להטיל רפש בפיקוד שמעליהם. הם לא ראו את עצמם נבגדים ובודדים בקרב בשל שגיאות מפקדיהם, אם בכלל היו שגיאות. שניהם נמצאו ראויים לפרס ספרות צבאית על שם יצחק שדה.

ברקאי הטיב להביא את סיפורי הלוחמים, אך חף מכל ניסיון וידע מקצועי קודם. הוא נכשל בניסיונו לתאר את המערכה הפיקודית, כשליה והישגיה. "קואליציה" לא קדושה של מטה הפיקוד במלחמה ושל מחבר "על בלימה" חברה יחד כדי לתלות במפקד הפיקוד את כל האשמה.

הן לוחמי חטיבה 188, והן מטה הפיקוד קיבלו ממני את המחקר שערכתי על הפיקוד במלחמה. חברי ה"קואליציה", לעומת זאת, בחרו להתעלם מהעובדות במחקר. שניהם פגעו בראש וראשונה במפקד המערכה בגולן. הם לא שעו למחקר, כי זה נגד את ה"נראטיב" שרצו להציג. ועדת אגרנט לא מצאה בתפקוד אלוף הפיקוד כל דופי, בניגוד למסקנות הוועדה שהביאו להדחת אלוף פיקוד הדרום.

משכתבי ההיסטוריה יצרו מצג שונה. כך, לדוגמה, הספר של הלוחמים אינו מביא את הפקודה המפורשת של מח"ט 188 למח"ט 7, בצוהרי 6 באוקטובר, כמפקד הגולן, בהעדרו של חופי שנקרא למטכ"ל, להשאיר גדוד של חטיבתו בנפח; הספר לא מזכיר את קור רוחו של האלוף לעומת הגישה התבוסתנית של משה דיין בבוקר 7 באוקטובר ולא את אי מילוי ההוראה להשאיר את חטיבה 679 של אוֹרי אור בנפח, בבוקר 7 באוקטובר, על ידי רפול, מפקד אוגדה 36. הספר לא מציין גם כי בבוקר 7 באוקטובר אסר חופי לשלוח טנקים כדי לחלץ לוחמים במוצבים מכותרים כמו מוצב 116, שכן כל טנק חשוב נועד למערכה. מי שהפך הישג סורי ביממה הראשונה לניצחון, בניגוד לזירת סיני, היה האלוף חופי. אינני מצפה מברקאי, החסר ניסיון במחקר היסטורי, להבין את מהלכי הפיקוד, אך משקיבלו שולחיו את מחקרי, אסור היה להם להתעלם ממנו ומממצאיו.

אברהם זוהר, חוקר מלחמת יום הכיפורים

רמת גן

קישור לתגובות נוספות לרשימתו של אורי דרומי שפורסמה באתר השריון, ראו באתר פרש כאן.

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל