קישורים מפת האתר

11 באוקטובר 2009: הגרעין האיראני - חשיבה אחרת

סא"ל (במיל') דוד כספי


ה"גרעין האיראני" תופס מקום נרחב בדיון הציבורי ובשל כך אנו צורכים ומבזבזים משאבים יקרים ללא תכלית, כמפורט להלן:

א. משאבי מורל וחרדה של האוכלוסייה: אזרחי ישראל מפנימים בשקט את תחושת הסכנה האפשרית, כאשר חוסר הוודאות מפני מה שעלול לקרות יוצר דאגה בלבם. בסקר שהתפרסם, על ידי אוניברסיטת תל אביב על תפיסת הציבור את "הגרעין האיראני" כ"איום קיומי", הודיעו כשלושים אחוזים מן הנשאלים שישקלו לעזוב את הארץ.

ב. משאבי הסברה בעולם ובארץ: קשה לזהות קו הסברה סדור וברור לגבי עמדתה של ישראל בנושא עד כה, למעט אמירות ספורדיות של שרים שונים וביניהן, כאלו שגבלו בחוסר אחריות ובנימה מאצ'ואיסטית. אמירות אלו יצרו בדעת הקהל בעולם את הרושם השלילי, שישראל עלולה לפעול לבד ושהיא מסוגלת לעשות העבודה לבד (האמנם?) - אם מדינות העולם לא יצליחו לרסן את האיראנים. התדמית של ה"בריון" המזרח תיכוני שייקח לבדו את העניינים בידיים, עושה לנו נזק עצום, שהרי אף מדינה, מן הידידותיות ביותר לנו ושמתנגדות לאיראנים, אינה רוצה שיציתו בעולם "מלחמה גרעינית", שעלולה להשפיע על כולם בצורה חמורה. פוליטיקאים ישראלים המצהירים בפסקנות ובביטחון שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, אינם מבינים את המתרחש בתחום זה בעולם כולו, ובאזורנו בפרט. בל נלך שבי אחר הצהרתו האחרונה של סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, לפיה למדינת ישראל הזכות הבלעדית להחליט בנושאים אלה. כיוון שאין סיכוי שישראל תחליט על תקיפה באיראן ללא סיוע והסכמה כלשהיא של ארה"ב, יהיה זה קלף טוב עבור האמריקאים לכשיבואו לדיון עם איראן, להציג להם "הישג" שהנה ריסנו את הישראלים מלנקוט בפעולת תקיפה.



תצלום לוויין של מתקן העשרת אורניום בנתאנז שבאיראן


ג. משאבי שיבוש סדר העדיפויות הלאומי: איומים ביטחוניים ממשיים נמצאים אצלנו, לצערי, "ליד הבית" - המסוכנים ומידיים לא פחות ואולי יותר, מהגרעין האיראני והם סוריה, חיזבאללה וחמאס. מדהים לראות כיצד אלה לומדים ומפיקים לקחים ממלחמות העבר ומכינים עצמם עם קונספציה של מלחמה עתידית, לאחר שאיתרו היטב את היכולות והחולשות שלנו: לעורף הפגיע והרגיש בישראל הם מכינים כמויות עצומות של טילי קרקע-קרקע מכל הסוגים. לחיל האוויר המצוין שלנו שפועל עם אמצעים שונים במרחב פעולה כמעט בלתי מוגבל - מכינים בסוריה טילי קרקע-אוויר משוכללים ביותר וארגוני הטרור (צבאות הטרור של החמאס והחיזבאללה) גם מצטיידים בנשק נ"מ מתקדם. לטנקי המרכבה ואחרים שיהוו עמוד השדרה של התמרון הקרקעי בכל גזרה - מכינים טילים נ"ט משוכללים, כפי שנתקלנו בהם בהפתעה במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון השנייה.

חוששני שהעיסוק האובססיבי בגרעין האיראני, בכל הרמות של גופי הביטחון ובעדיפות ראשונה כזו -אולי פוגם במוכנות הצבא ליעדיו העכשוויים, והשאלה היא לאיזו מלחמה עתידית צה"ל מתכונן לנוכח מה שקורה בזירת האויבים המידיים? האם יהיו אלה עוד מסות של טנקים לתמרון יבשתי, שיחפשו בעבודה סיזיפית כני שיגור של טילים למיניהם? נגד הטנקים של מי הם יילחמו? הרי ראינו במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה, שירי הטילים על יישובינו לא פסק, למרות שצה"ל נכנס להם לקרביים... (אבל לצה"ל מסורת ותפיסת יסוד היסטורית של תמרון ואחיזת כוחות בשטחי אויב ומורשת אסטרטגית של "העברת המלחמה לשטח האויב". במלחמות המחר יכולה להיות גרסה אחרת, כפי שאויבינו עשו זאת באמצעות מטחי טילים) - האם הצבא מסגל עצמו לפרדיגמת חשיבה אחרת ומותאמת יותר לאופי הזירה העתידית?

ד. משאבים כספיים: ההיערכות של צה"ל לרעיון של תקיפה אפשרית באיראן, לפי המתפרסם באמצעי התקשורת, כרוכה בפעילות אדירה, רבת אמצעים ורבת משאבים, בין היתר, (מטעמים מובנים לא אכנס לדיון זה) ברכישת מטוסים משוכללים ביותר מארצות הברית, שהרי ישראל מדברת על "זרוע התקפית ארוכה" (לפי הפרסומים אף-22 או אף-35, "חמקנים" סופר מודרניים) עלותם, כפי שנתפרסם, היא מעבר לכל דמיון (לא מזמן אובמה ורוברט גייטס הסכימו וקיבלו בהבנה החלטת הקונגרס ,לא לאשר תקציב לפיתוח המטוס המתקדם אף-22, על אף שזה אמור ליצור כשישים אלף מקומות עבודה, וחשבו שעדיף להפנות המשאבים לטובת הגייסות הנלחמים עתה בעיראק ובפקיסטאן - אולי גם אנו נלמד מזה משהו?) אף אם חלק מזה יהיה על חשבון הסיוע הביטחוני האמריקאי, עדיין זה ישעבד את המשק של המדינה לנטל תקציבי בל ישוער, וזאת מבלי שדיברנו על ההוצאות הנלוות של הכשרת טייסים, חלפים, תחזוקה ועוד. כמו כן, פגיעה חלופית וויתור על אמצעים וטיפול בנושאים אחרים שחיוני לרכשם באמצעות הסיוע האמריקני. האם באמת חיוני מאד הדבר? האם שווה לקפח ולהזניח נושאים רבים אחרים שזועקים אצלנו לשמיים בתחום החברתי והכלכלי, שהזנחתם מערערת ישירות את החוסן הלאומי האמיתי שלנו?

ה. משאבי מנהיגות, ממשל ויכולות לקבל החלטות: במצבם הנוכחי של המנהיגות והממשל בישראל, ספק אם אפשר לקיים תהליך רציני, מקצועי ומעמיק של הערכת מצב ויכולת לקבל החלטות נבונות, שחורצות גורלה של המדינה. על העומד בראש הפירמידה אומרים שהוא לחיץ, קמיט וחסר מדיניות ברורה ויציבה, ומעמדו הבינלאומי, בפרט אצל האמריקאים, לא משהו. בלשכה החשובה ביותר במדינה מתחרים היועצים השונים ומשסים את האחד בשני. הנושאים האסטרטגיים החיוניים והחסויים ביותר של המדינה "מטופלים" בפיצול רב בין כמה אישים וגורמים בעלי השפעה, רשמית ולא רשמית, שמושגי תיאום ושיתוף אינם הצד החזק שלהם. החבורה המקורבת ביותר לראש הממשלה, אף אם יש בתוכה אנשי מקצוע מעולים, רובה ככולה מזוהה עם אידיאולוגיה ימנית ואפילו קיצונית, בתוכה כאלה שלא שינו דעותיהם ומחופרים בהן מזה כמה עשורים. וכאן הרי דרוש להיות יותר אנאליטי ופחות פוליטי. בתנאים כאלה, האם נוכל לקוות שעשויה להתקבל ההחלטה הנבונה והנכונה ביותר?



מטוס
F-35


מסקנות אפשריות

1. מדינת ישראל צריכה להשלים ולהכיר בעובדה שאיראן תהיה מדינה גרעינית. הפרסים אינם ולא יהיו סוף פסוק בנושא זה, ונמצאות באזורנו מדינות נוספות, שבמוקדם או מאוחר יגיעו ליכולת גרעינית בדרגה כזו או אחרת ולא קשה למנותן, בתוכן גם אויבי ישראל. אז מה יהיה? נצא במתקפה אווירית גם נגדן? הזדמנות ותנאים כמו שהיו בהפצצת הכור בסוריה לא יחזרו על עצמם, כי "הרגו אותו בעודו קטן".

2. הברירה אינה בידינו ולכן מדינת ישראל צריכה לאמץ את המודל של "מאזן האימה", לפתח ולטפח כושר הרתעה מרבי, ובכלל זה כמובן יכולת גרעינית, נשק משוכלל, צבא מודרני מיומן, מאומן וערוך כהלכה. נגזר עלינו כנראה לחיות ולהתמודד עם "דילמת האסיר" עוד זמן רב.

3. פעולה התקפית יזומה, כנגד איראן, עלולה להתברר כבלתי אפקטיבית לחיסול הפעילות הגרעינית. תועלתה לעומת הסיכונים והמשאבים האדירים שיידרשו לכך, מוטלת בספק. הסיכונים המבצעיים כרוכים בהתמודדות עם מסך נ"מ צפוף ומשוכלל, במעבר מעל מדינות עוינות, בבעיות של תדלוק ואבטחת אזור הפעולה בטווחים גדולים, במודיעין עדכני ומדויק שייתן מיפוי נכון וכמעט מלא של יעדים רבים, המפוצלים בשטחים נרחבים (עם כל הכבוד לגופי המודיעין שלנו ושל האמריקאים, הכשלים בעבר מעידים על הקשיים הרבים בנושא זה) - בקיצור, "אוסיראק" זה לא יהיה!



טיל יריחו לפי פרסומים זרים


4. מבחינה מדינית ובינלאומית אנו עלולים "לאכול אותה" בגדול. אצל מדינות האיסלם תתחזק הסולידריות ויישכחו השנאות והיריבויות ביניהן (אף אם יהיו בתוכן כאלה שיעלזו בחשאי על שדפקו קצת את הפרסים), ומי יודע מה עלול לצאת מזה. מדינות אירופה והאו"ם יגנו אותנו מקיר לקיר ותופנה כלפינו אצבע מאשימה על התנעת תהליך התקפי גרעיני, עם חרדה ודאגה אמיתית מבחינתם. סנקציות וחרם כלכלי יהיו הדבר הקל מצדם. ארצות הברית תואשם במתן הסכמה חשאית לישראל (אף שאין סיכוי שכך יהיה) ותגובותיה כלפינו יהיו בהתאם. ממילא הנשיא הכריזמטי שנושא נאומים חכמים ומלאי פאתוס טרם הִפְנִים שמילים יפות וחזון נועדו לקהל בוחריו בארצות הברית שהוקסם מזה, אך זה לא השפיע כלל על אחמדינג'אד באיראן, או על קים איל ז'ונג בצפון קוריאה, או על הוגו צ'אבס בוונצואלה, או אפילו על הקהילה האיסלמית בעולם ששמעה את נאומו ההיסטורי מאוניברסיטת קהיר. מר ברק אובמה לא רק מסתיר את הנבוט מאחוריו, אלא אינו לוקח אותו כלל עמו כשהוא פונה אליהם. מכאן שרגישותו למעמדו בוודאי מהווה מרכיב חשוב בעמדותיו ובפרט בימים אלה שבהם מתחילים לשאול בארצות הברית מה בעצם עשה אובמה. יש להאמין לכנותו לפעול למען השלום באזורנו, אבל יש לדעת גם שהנשיא מצפה מישראל שתעשה את שהוא דורש ובכלל זה ואולי בעדיפות עליונה את סילוק המאחזים הבלתי חוקיים!

5. ארצות הברית כמעצמה הינה משענת הביטחון והקיום שלנו במידה רבה מאד. האם יהיה זה חכם ללכת מולה במסלול של התנגשות, אם זה בנושא איראן ואם זה בנושא המאחזים והיישובים הנמצאים על קרקעות לא שלהם. אובמה יודע היטב את תלותנו הגדולה בארצות הברית ומשום כך, מרגיש לבטח שהוא רשאי לדרוש מאתנו יתר תיאום והסכמה לדרישותיו. יש להניח שככל שנהיה אתו "נוחים" יותר לגבי תהליכי השלום שהוא רוצה להוביל באזורנו, כן יהיה נחרץ ותקיף יותר עם הסנקציות נגד איראן. יתכן גם שקשה לו להבין איך מדינה מתבצרת מאחורי גישה אמוציונלית-דתית, למשל בעניין המאחזים וירושלים, במקום לממש סיכוי לשלום עם תועלת אינסטרומנטלית מרובה. האמריקאים אולי לא ינקטו בצעדי "ענישה" כלפינו שייפְגעו ישירות בסיוע הביטחוני למשל, אבל די שיעשו מעין "שביתה איטלקית" לגבי הנושאים החיוניים לנו, כדי שייגָרמו לנו נזקים ובפרט ייתנו "דלק" ועידוד לכל "אוהבינו" - הפלסטינאים, האו"ם וכו'.

סיכום

א. לפעול ולעשות כדי לעורר המודעות של מנהיגינו לאבדן ובזבוז המשאבים והאנרגיות הנורא, כפי שצוין.

ב. חסכון או לפחות צמצום הנזקים, באבדן המשאבים שפורטו לעיל, ישפיעו לטובה על יצירת חלופות רצויות וחיוביות לחיזוקו והעצמתו של החוסן הלאומי, בתחומים הקריטיים של החברה, הכלכלה והביטחון.

ג. תקיפה "עצמאית" באיראן גדולה מדי עלינו, הנזקים והסיכונים שבה גדולים לאין שיעור מן התועלת הצפויה.

ד. במצב הבינלאומי הנוכחי המתעצב לנגד עינינו אין לנו ברירה אלא לחתור ולהבטיח עליונות צבאית ו"מאזן אימה" מול אויבינו, ולשמור מכל משמר על יחסינו ועל התמיכה של מעצמת העל ארצות הברית.

ה. כל אלה, אינם סותרים ואינם צריכים לעכב מאמצים תמידיים למציאת דרכים יצירתיות, גמישות ועדכניות לקידום השלום עם שכנינו, תוך מודעות שהדבר כרוך בוויתורים כואבים ושלא ניתן להשיגו בהסכם של "מנצח-מפסיד", אלא בהסכם של "מנצח-מנצח".

חזרהשלחו לחברהדפיסו


:שם
:דוא"ל